לא יודעת מה לעשות עם עצמי! איך להתמודד?

תמיד הרגשתי כמו פצצה מתקתקת אבל בזמן האחרון התמודדתי עם זה.
לא הראיתי כמעט לאף אחד שאני כל כך ״מסובכת״ מבפנים, העמדתי פנים שמכלפיי חוץ אני רגילה, שאני הילדה המוזרה שמצחיקה את כולם עם השטויות שלה ואפשר לומר שדיי הצלחתי, אבל מבפנים? אני ילדה שעברה המון, אני רצינית ובוגרת ״קצת״ יותר ממה שאנשים חושבים.
אני רק נראית כמו ילדה חמודה עם אופי טוב אבל במציאות זה לא כזה נכון.
לפעמים אני תמיד מרגישה שאני מטרד לאנשים, מנסה לברוח מאנשים שרוצים לדבר איתי אבל כשהם מדברים אני ״מתאימה את עצמי לסביבה״ ומנסה לדבר על דברים שאותו אדם היה רוצה לשמוע. כל זה כי קשה לי להאמין שמישהו באמת יתעניין בחיים שלי ובדברים שמעניינים אותי (גם אם זה לא נכון זה פשוט כבר חלק ממני.)
עכשיו קרה לי משהו שהולך לשבור את כל המחסומים וההגנה שיצרתי :
אבא שלי זכרונו לברכה נפטר.
הכל מתחיל לצוף בחזרה- כל הרגשות שהצלחתי ״להשתיק״ שוב חוזרים.
כל החרדות חוזרות, כל בעיות האמון חוזרות, כל הצער והלחץ חוזרים, כל החרטות והאשמה, אני כבר לא יכולה להעמיד פנים שהכל דבש.
אני לא יכולה לסבול את זה שאני במצבים כאלה! אני לא יכולה לתפקד, אני לא יכולה לסבול אנשים (למרות שכמעט תמיד העדפתי להיות לבד אבל עכשיו זה רק מתגבר) אני יודעת שאני אכעס על כולם וגם על עצמי.
אני יודעת בדיוק מה הולך לקרות:
כולם הולכים לשאול שאלות, שאלות שאני לא ארצה לענות עליהם, אבל מצד שני אם אני לא אענה יסתכלו עליי אחרת.
כולם הולכים לרחם עליי,
*אני אתאפק שלא לבכות בציבור* (מה שרוב הסיכויים אני *לא אצליח לעשות* וזה יוביל לדברים שציינתי לפני שניה.)

כל הסיפור שלי עם אבא שלי הוא נורא נורא טראגי, הוא מורכב מדברים שאני לא יכולה לספר לכל אחד (חוץ מהחברה הכי טובה שלי שסיפרתי לה הכל) כי יש אנשים ששופטים. סיפור שאף אחד לא יכול להבין כמו שאני מבינה. אף אחד לא יכול להיכנס לראש שלי ולהבין את כל מה שעברתי, אף אחד לא יכול לשפוט את המצב שלי כי הם לא מבינים אותי- אפילו אם הם ינסו. אני יודעת שזה כביכול מה שכל אחד היה אומר על מישהו שנפטר אבל מה שאני עברתי הוא נורא מסובך ויוצא דופן מאחרים, סמכו עליי.
אני אחת שיכולה להדחיק דברים בקלות אבל אני לא רוצה להדחיק את הזיכרון של אבא שלי. אני לא רוצה לשכוח אותו בחיים, ועוד אחרי כל מה שקרה וכל מה שעברנו.

אז רציתי לשאול- מה אני אמורה לעשות עם כל המצב הזה? להעמיד פנים, לחייך ולצחוק גם כשאני לא כל כך רוצה? אני לא רוצה להיראות מדוכאת (כדי שלא יתעמקו בי) אבל מצד שני יהיה קשה לי להיראות שמחה.
אם יש משהו שאני לא סובלת זה שמרחמים עליי. *ומנסיון* - כשאני מבקשת (בדרך עקיפה) שלא ירחמו עליי, אפילו אם אני עושה את זה בדרך הכי חמודה רק כועסים עליי ונוטרים לי טינה.
אני לא צריכה עזרה מאף אחד- לא עזרה רגשית, לא נפשית ולא כלום. אני חזקה ואני יכולה להתמודד בעצמי אבל כשאנשים שמסביבי שואלים אותי מה קרה ומסתכלים עליי כמו מסכנה זה גורם לי רק להרגיש יותר רע.
אז מה אני אמורה לעשות עם זה?
את החברה הכי טובה שלי אני כן יכולה לשתף בדברים אבל מצד שני אני לא רוצה יותר מדי להכביד עליה.