רק בעיניי החיים דפוקים קצת?

אני בכיתה י"א, שנה עמוסה. והזנחתי את הלימודים ממש. אני לא יכולה להביא את עצמי למצב שאני יושבת ולומדת כל יום כמו תלמידה. האמת שכבר המון שנים זה ככה. פשוט אין לי כוח. אין לי רצון. אין לי עניין.
אני יודעת ש'צריך'. אני יודעת שבלי בגרות יש מצב ש'לא יהיה לי עתיד', כמו שאנשים אומרים.
אבל אני שונאת להיות מחויבת למסגרת כלשהי. אני פשוט שונאת את העובדה שבמשך כל החיים אני אהיה חייבת להיות מחויבת להכל. פשוט כי ככה החברה פעם בנתה את החיים לכל אחד מאיתנו.
אני חייבת ללכת לבית ספר כל יום. כבר 11 שנים. אני חייבת ללמוד כל יום כבר 11 שנים. אני מרגישה שדי כבר, דייי, נמאס לי, אני לא יכולה ללכת לשם כבר.
אני רוצה להיות חופשיה. אני רוצה ללמוד כי אני רוצה, לא כי אני חייבת. אני רוצה שהחיים שלי יראו בדיוק כמו שאני רוצה.
ואני יכולה ללמוד. אני יכולה אפילו לאהוב ללמוד. ואני יכולה להיות טובה בזה, נראה לי.
אבל לא כשאני מחויבת לזה.
כל פעם שאני הופכת משהו שאני אוהבת למשהו שאני מחויבת אליו, אני פשוט מתחילה לשנוא את זה. אני שונאת לעשות דברים כי 'צריך', אני אוהבת לעשות דברים מתי שטוב לי, מתי שנוח, מתי שאני רוצה, איך שאני רוצה, ככה העניין שלי כלפי הדברים הוא הכי גדול, וככה אני מביאה לעצמי את התוצאות הכי טובות. אני יודעת שאף אחד לא 'אוהב', אבל מפריע לי מאוד העיקרון, ש"ככה זה החיים". שאין לי מה לעשות ואני חייבת להיות משועבדת לדברים בחיים.
אתם יכולים לומר שאני טיפשה, ילדותית, חסרת אחריות, לא ריאלית בשיט. או שתפיסת העולם שלי מעוותת לגמרי.
אבל זאת אני. וזאת תפיסת העולם שלי.
חשבתם פעם שהעולם היה יכול להיות בנוי שונה לגמרי, *שונה לגמרי*, בצורה שאנחנו לא מסוגלים אפילו לחשוב עליה, לדמיין, פשוט כי זה כל כך שונה? והסיכוי לכך הוא אותו הסיכוי שהיה לעולם שלנו להיבנות כפי שהוא נראה ובנוי היום?
זה פשוט תלוי בבני אדם, בהחלטות של החברה, בכיוון שהיא בחרה לקחת אליו את העולם.
והחברה פעם פשוט לקחה את העולם לכיוון שבו אנשים כלואים בתוך מסגרות למשך כל הזמן ומשועבדים להן, ומכרה טענה שנשמעת "משכנעת" לחלוטין: "אלה החיים".
החברה החליטה בשביל כולם איך בדיוק לחיות. מדברים על חירות וחופש, אבל בפועל אין שום חירות ושום חופש.
אני שונאת בית ספר, אני שונאת עבודה, אני שונאת כסף, אני שונאת נורמות, אני שונאת מגדר (למה יש מגדר בכלל? אפילו לחפצים! מה לעאזל? לחיות אחרות ולצמחים אין מגדר בטבע), שונאת אופנה, שונאת אידיאל יופי, שונאת עוד דברים.
ואני שונאת את זה שבכל זאת, בלי רוב אלה, אני אבודה והחיים שלי פח.
אני עד כדי כך משועבדת לחברה שאפילו אם אקבל את החופש שלי, אני אהיה פשוט אפס בחיים כי שום דבר מזה לא עובד במציאות כמו שזה עובד בראש שלי.
ואם להיות קצת יותר ריאלית עכשיו, אין לי מושג איך (ולמה- אבל זה לא משנה לריאליזם) אני אוציא תעודת בגרות, כבר אומרים לי שהבגרות שלי בסכנה. אין לי מושג מה יהיה איתי בעתיד, מה אני אעשה, במה אני רוצה לעבוד ולעסוק. בלי שאסבול יותר מדי ובלי שארגיש כלואה יותר מדי.
האמת שאני לא כל כך יודעת מה לשאול. השעה כרגע 1 וחצי בלילה ואלו הן מחשבות הלילה שלי. פשוט אם יש לכם מה לומר, להגיב, להעיר, להאיר, לייעץ, לשתף, הכל, אני אשמח.