מרגישה דחוייה בודדה ועצובה כל היום, מה עלי לעשות כדי לשנות את המצב?

היי אני לי בת 17 כיתה יא מהצפון. אני ממש מצטערת אם אני הולכת לחפור יותר מדי אבל אני מאוד אעריך את מי שיקרא את זה וינסה לעזור לי. אני מרגישה חסרת אונים. כל חיי חיכיתי להגיע לתקופה של התיכון, משהו בזה מאוד היה נראה לי כיף והגיל "הכי יפה" מה שעכשיו מסתבר כבועה שמתנפצת לי בפנים. כל החיים הייתי ילדה סופרר רגישה ועברתי חרם בכיתה ח ועברתי בצפר בגלל זה, אבל בגלל שבמקום שאני גרה הרבה מכירים אחד את השני אז סוג של החרם עבר יחד איתי , זה לא שלא מצאתי חברות , אבל עדיין הרבה מאוד לא אוהבים אותי וזה מאוד משפיע לי על המצב הנפשי. אני חווה בזמן האחרון בעיות עם החברות, איבוד אמון באנשים מנסיבות ממש לא נעימות, ריבים בבית , והבן אדם היחיד שאני מאוהבת בו מכיתה ט לא מפסיק לפגוע בי ולהראות לי כמה שהוא לא רוצה אותי בחיים שלו, זה כל כך פוגע, הוא מתקרב אלי כי כנראה הוא יודע שאני מרגישה כלפיו משהו ובאותה העת מאחורי הגב שלי מוביל נגדי אנשים וכל הזמן מנסה לרמוז לי בעקיפין כמה שאני לא אקטואלית בשבילו. נכון שהוא לא שווה את זה אבל אני פשוט אוהבת אותו יותר מדי בשביל לכעוס עליו, אחרי כל מה שהוא עשה בי ואיך שהוא פגע בי אני עדיין מוכנה לתת בשבילו את הכל כי זאת הבעיה שלי שאני אוהבת יותר מדי. הבנות בכיתה לא אוהבות אותי , אני מרגישה שזה בא מקנאה אני לא אשקר אבל זנ כל כך לא נעים...וחברות שלי גם אני לא מרגישה שאפשר לסמוך עליהן מספיק , אחרי החרם כל הזמן מלווה אותי תחושה שאני לא מספיק טובה ואני אף פעם לא אהיה בסדר, שכל מקום שאני אלך אליו לא יקבלו אותי, וכשכנראה נולדתי בן אדם חרא שכולם רק רוצים להתרחק ממנו. אני לא מצליחה לתפקד כמעט יש לי דאונים כל כמה זמן זה משפיע עלי מאוד אני לא אשקר,לפעמים אפילו אני כל כך בטוחה ששונאים אותי שכל דבר קטן שקורה אני מפרשת את זה כאילו זה בא נגדי וכדי לפגוע בי למרות שלפעמים לא... אני כבר לא יודעת מה לעשות אני מוכנה לתת כל כך הרבה לאנשים שבאמת יאהבו אותי ולא ינצלו אותי. אין לי אמון יותר באנשים... מרגישה שאין לי טעם לחיים כי בכל מקום שאהיה בו ישנאו אותי...אני פשוט מרגישה כל כך בודדה. לא יודעת מה לעשות. מצטערת על החפירה תודה למי שינסה לייעץ לי משהו