בודדה ולא אכפת לי, יש לי בעיה?

לרוב האנשים יש צורך בחברה של אנשים אחרים. אבל אני מרגישה שונה.
אנשים פשוט לא מעניינים אותי.
וזה לאו דווקא בגלל אנשים ספציפיים סביבי, בשבילי זה כמעט אצל כל אחד.

כשאני מדברת עם אנשים/שומעת אנשים סביבי לא אכפת לי מהם בכלל.
לא אכפת לי מה הם עשו, לא אכפת לי מהבדיחות שלהם, לא אכפת לי מה קרה להם! אני לא מרגישה צורך עז לתקשר איתם, אין לי צורך בהם, לא מרגישה *תלות* בהם, לא אכפת לי אם ירכלו עליי, לא צריכה שהם יבדרו אותי- כלום!

יש לי ״חברות״, חברות שאני צוחקת איתם ומשתפת אותם וכו׳..
אני מרגישה שאני עושה את זה כי אני *חייבת*,
מבפנים אני מרגישה *כל פעם מחדש* את מה שציינתי למעלה!
אני אדישה בתוך תוכי למרות מה שאני משדרת.
ומה שהכי מצחיק זה שפעם הייתי האדם הכי רגיש בעולם! (אבל תמיד היה לי את הקטע הזה של האי צורך בחברה.)

אפילו עם המשפחה שלי אין לי קשר טוב וזה לא מזיז לי.
אין לי קשר לדודים שלי/משפחה משום צד כבר כמה שנים טובות (מסיבות שהם **לא בגללי**) אין לי מה לעשות בנושא הזה וטוב לי ככה בגלל כל הסיבות שציינתי למעלה.
אני לא מרגישה/מזדהה עם הקשר הזה שאנשים סביבי מדברים על המשפחה שלהם.
אפילו כלפי אמא אין בי רגש של אהבה.
אני אגיד את זה בקצרה, איבדתי את האהבה שלי אליה אחרי כל מה שעברתי איתה. (אתם לא מכירים את אמא שלי אז נא לא לשפוט.)

היחיד שאני מרגישה כלפיו רגש קטן של אכפתיות הוא אחי הקטן..
גם אבא שלי ז״ל היה מבין האנשים היחידים בעולם שאי פעם באמת באמת אהבתי, מבין היחידים שבאמת עניינו אותי.
הוא נפטר ממש לא מזמן.
היחסים איתו היו מסובכים בגלל הגרושים של ההורים שלי, תמיד ידעתי שהמצב בנינו יתוקן בעתיד- אבל עכשיו כבר מאוחר מדי ואבא שלי ז״ל נפטר מבלי להבין כמה הוא היה חשוב לי. אני לא מפסיקה לחשוב עליו..
(אבל שימו לב שכל מה שתיארתי היה הרבה לפני שהוא נפטר, אבל זה כן החמיר אחרי שהוא נפטר)

עד לפני כמה זמן הייתה לי החברה הכי טובה שלי. היינו מדברות על הכל, חופרות אחת לשניה (אבל שוב פעם, בתוך תוכי היא לא עניינה אותי.)
עד שאבא שלי זכרונו לברכה נפטר, פשוט ״נטשתי״ אותה ונשארתי עם החברות הרגילות והלא הכי ״קרובות״. אני לא מרגישה בכלל צורך להתחבר אליה שוב, עכשיו אנחנו רק ״היי״ ו״ביי״.
(אבל ״נטשתי״ אותה גם מהסיבה שהיא הייתה ממש אבל ממש לא תומכת והיא נתנה לי עידודים גרועים והזויים.)
אם הייתי ״נוטשת״ אותה ככה לפני שנתיים הייתי (מנסיון) פשוט נכנסת לדיכאון כי זה היה מזיז לי שלא נשאר לי אף אחד.
אבל היום? היום כשבאמת אין לי אף אחד זה פשוט לא מזיז לי! זה מה שמוזר לי.

מה עובר עליי? זה סוג של הפרעה כלשהי? אם כן מה?

חשוב לי לציין שלמרות הכל אני לא רובוט וגם לי יש את התחומי עניין שלי.
בכללי אני נחמדה לזולת למרות הכל (לא יודעת מאיפה מגיע הצורך, אבל אני כזאת), אני מצחיקה, אדם אינטלקטואלי, אוהבת ידע, דעתנית, אוהבת לשמוע שירים, נמשכת לאחרים ואחרים נמשכים אליי, וכו׳..