היי,
ההורים שלי גרושים מאז שאני קטנה, והתרגלתי לזה, האמת שאני לא מכירה משהו אחר
אני חיה עם אמא שלי ואבא שלי גר לא הכי קרוב אלי...
וגם הוא לא ממש מתפקד כאבא, הוא חולה ורוב הזמן אני לא ממש מסוגלת להכיל אותו או את הקשיים שלו (אני לא אפרט יותר מדי פה) הוא לא הכי בריא בנפש ובקיצור... אני כן אוהבת אותו אבל הוא לא ממש אבא בשבילי ועם זה כבר השלמתי
רוב החיים שלי העובדה שהוא לא ממש אבא לא ממש הפריעה לי כי אני פשוט אחת שמסתגלת למצב כמו שהוא, אני לא נוטה להיות בכיינית או קטנונית אני פשוט מקבלת את המצב כשצריך ומתרגלת אליו, די מופנמת,
אם כי כל הזמן קינאתי בבנות דודות שלי ובאנשים אחרים שיש להם משפחה שלמה ומתפקדת ולי בחיים לא היה את זה.
אבל לאחרונה אני לא מפסיקה כל הזמן לחשוב על זה, ולבכות, מרגישה שעם כל הלחצים וכל הדברים שכרגע עוברים בחיים שלי (בגרויות, בעיות חברתיות בעיות ביטחון ועוד..) אני פשוט רוצה משפחה להיות איתה לפחות חיי בית נורמאליים אבל זה לא קורה.. וכנראה לא יקרה גם.
אני פשוט תופסת את עצמי מדי פעם מתחילה לבכות בגלל זה או לקשר את הנושא הזה לכל שטות שקורה לי וזה פשוט.. כואב בלב.. משהו שלא עוזב אותי במיוחד בזמן האחרון
אז אני אשמח אם למישהו אולי יש עצות בשבילי איך להתגבר על זה או מישהו עם נסיון שעבר משהו דומה ויכול לתת עצות גם.....
תודה..
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025