לא מצליחה בשום תחום בחיים, מרגישה מקוללת!

מאיפה אני יכולה להתחיל לספר את מה שעובר עליי?
מה זה ייתן לי?כלום.
כבר לא מצפה לניסים זה הגורל שלי אבל אני חייבת לפרוק פה.
סתם שמישהו ישמע אותי ו"ישכנע" אותי שיש לי עוד תקווה למרות שזה לא נכון אבל השקר הקטן הזה זה מה שיעזור לי להמשיך ולסחוב.
אני לא מאמינה שיש אדם בעולם הזה שסובל כמוני. פשוט אין.
לפני חודשיים מלאו לי 24..בטח אתם מתארים לכם בחורה צעירה שיש לה זוגיות,לומדת..בחורה נורמטיבית שיוצאת לבלות בסופי שבוע..שיש לה מעגל חברות אפילו מצומצם אבל יש לה..
אז תנו לי לנפץ. הבחורה שיושבת מולכם היא בזבוז.פשוט בזבוז.
כל מסגרת שהייתי בה- לא הלך לי.כמה שניסיתי ואלוקים יודע כמה..לא הצלחתי.
בבית ספר הייתי בסביבה של אנשים נוראיים ערסים ופרחות שמדברים איתך ואחר כך מרכלים עלייך מאחורי הגב..אפילו חברה אחת אין לי מבית הספר וכמובן שהכל בגלל לחץ חברתי. גם הבנות שכבר נוצרה לי איתן איזשהי אינטרקציה פחדו להישאר לבד ולכן
החליטו להיגרר אחר תכתיבי החברה..אני לא מסוגלת לא יכולה להיות מישהי שאני לא לכן בחרתי לקחת צעד אחורה.
הייתי בטוחה שהכל יישתפר שאני אגיע לצבא הייתה בי אופטימיות טהורה! ושוב..אותו סיפור אנשים שדואגים רק לעצמם אינטרנסטים צבועים אתה נותן להם טובה והם מחזירים לך רעה..רק מחפשים לדפוק אחד את השני אין אחווה ואין רעות. כל אחד יותר שבוז מהשני אף אחד לא בא ולא רוצה באמת ליצור חברויות כי לכולם יש את ה"חבורה מהבית". ושוב אותו סיפור נושכת שפתיים מעבירה שנתיים ומסתכלת לעבר העתיד..בשלב זה עדיין הייתי אופטימית.
אחרי השחרור מצאתי את עצמי בלי חברים, בלי מסגרת, חודשיים של ישיבה בבית..שוק ודיכאון טוטאלי. אחרי מאמצים רבים מצאתי עבודה..אבל לצערי עם אנשים שלא בטווח הגילאים שלי..אנשים מבוגרים אבל החלטתי להעביר את הזמן בכיף.היו לי שיחות עם אנשים על החיים,שיחות עמוקות. כמה חבל שהדור של היום רק מתעניין בלייקים ופייסבוק ואיך לשווק את עצמך.
אחרי סיום העבודה נרשמתי ללימודי משפטים.
מכינה של שנה וקצת והחברה שם ממש אחלה!!הופתעתי ונהנתי מכל שנייה! היינו צוחקים לומדים מגישים עבודות יחד חסרון אחד זה שרובם המוחלט היו גרים במרחק של שעה שעה פלוס..ורובם כמובן עם בני ובנות זוג..לקראת סוף הלימודים רוב החב'רה התחתנו ככה שזה החזיק רק לתקופת הלימודים. כרגע הם כבר עם ילדים ואני...אני? בלי זוגיות. תחשבו מה הספיקו מאז ואני עדיין לבד. לא מתקבל לי על הדעת..
נגמרה המכינה לצערי הקשר נותק גם בניהם אני יודעת בוודאות וכל אחד במקום אחר בחיים שלו. רק לי אין את הפינה שלי. התחלתי את לימודי התואר בהתחלה לא הצלחתי להתחבר לאף אחד..אבל אחרי כמה ימים מצאתי לי חבורה של בנות ממש סבבה! היינו מדברות המון בוואצאפט לומדות למבחנים מה לא..קסם של בנות! אבל שוב זה היה טוב מידי מכדי להיות אמיתי איך לא? אחת הבנות התחילה להתרחק מאיתנו ותחברה לקבוצה אחרת..לה היה את החיבור הכי טוב איתי היא תמיד אמרה לי את זה והרגשתי שהיא מנסה לקחת אותי איתה יחד לחבורה שהיא התחברה אלייה ובעצם לנטוש את שאר החברות שלנו..ואני לא מסוגלת לעשות דבר כזה.פשוט לא מסוגלת זה לא יפה וזה פוגע. וכמה שהיא ניסתה פשוט לא נתתי לזה יד. כי לא היה לי נעים. הייתי ככה ההייתי בין הפטיש לסדן מנסה לתמרן בינה לבין החבורה הישנה שלנו והקרע היה בלתי נמנע. היא הפסיקה לנסות ולאט לאט התרחקנו לא רבנו או משהו רק דיברנו על עינייני לימודים וכאלה..
בדיעבד אני מצטערת שעשיתי את זה..עם הלב הטוב שלי והעקרונות שלי הפסדתי חברה.
שאר הסטודנטים היו לגמרי מנותקים. כל אחד במחשב שלו, בעבודות שלו, לא מעונייינים לשבת לתרגולים ביחד ..אין אינטרקציה בכלל. כל אחד תקוע בעצמו..
אני חייבת להבין מה דפוק בעולם הזה? איך זה שרק אצלי זה קורה? איך כל מסגרת אני נתקלת שוב באותם אנשים אגואיסטים?
אני רוצה להדגיש שבאמת אם הייתי יושבת כמוכם וקוראת עכשיו את כל זה הייתי אומרת לאותה בחורה שמשהו כנראה דפוק בה.שהיא ביקורתית.שהיא מתנשאת.
אבל אם רק הייתם מכירים אותי...הלב שלי טוב מידי בשביל להתמודד עם העולם הזה.
אם אני אראה מישהו עני ברחוב אני אתן לו את השקל האחרון שיש לי.
אם אני אראה מישהי בודדה שיושבת לבד אני אלך ואדבר איתה ואזרוק הכל לצד.
תמיד מחייכת לאנשים תמיד נעימה..ואני משתגעת. משתגעת שיש בחורות שמנבלות את הפה שמדברות לא יפה שמקללות..שדואגות רק לעצמן ויש בקרבתן אנשים!! זה הרי אמור להיות ההפך לא? מה מקולקל בעולם הזה?
אני רוצה לחזור להתחלה..אמרתי בזבוז? ולמה אני אומרת את זה..לא באה להתנשא ולהשתחצן ואני לא אוהבת להעדי על עצמי אבל רק כדי שתקבלו תמונה ברורה-כל מקום שאני הולכת אליו אני מקבלת מחמאות על היופי שלי למרות שאם תשאלו אותי אני ממש לא יפה כמו שמתארים אותי.אנשים חושבים שאני בכלל לא מהארץ.ששואלים אותי אם יש לי חבר ואני עונה שלא אנשים פשוט לא מאמינים. מסתכלים עליי בחורים ברחוב..אבל שוב אף אחד לא יתחיל עם בחורה ברחוב.
ואין לי איפה להכיר..אין לי חברות אפילו לא אחת אין לי מסגרת כי את הלימודים עזבתי אחרי שהבנתי שמשפטים זה משהו שלא ארצה לעסוק בו בעתיד.
עבודה? חצי שנה שאני בין עבודות לא מצליחה למצוא משהו שיתאים לי. המזל סוגר עליי. אני באמת בנקודה שאני עומדת להתפוצץ לחתיכות.
משפחה? "אמא" שלי עושה לי את המוות יום מדברת איתי ויום מחליטה לעשות עליי חרם.
אם היא מבקשת משהו שאני לא מצליחה לעשות בבית לדוגמא אתמול לא הצלחתי לסדר את האינטרנט התחילה לעשות לי פרצופים לטרוק דברים וכרגיל להסית את כולם נגדי.
אין לי שלווה לא בבית ולא בחוץ
אני כמהה לפינה משלי. כמהה לזוגיות לעבודה קבועה ויציבה לבית קטן משלי. אבל אני יודעת שזה בחיים לא יקרה. למה? כי אין לי מזל. את הדברים האלה שאנשים נורמטייבים מצליחים להשיג בחיים..אני יכולה רק לחלום עליהם.
זוגיות? באמת אני שואלת אתכם. נניח והכרתי מישהו מה הוא יעשה ברגע שיגלה שאני בודדה לגמרי? שאין לי חברה אחת? שאני לא יוצאת לבלות? רק אל תגידו לי שהוא יאהב אותי כמו שאני כי זה קשקוש.
עבודה? עבודה זמנית אני לא מצליחה למצוא אז למה לי להשקיע ולהתחיל ללמוד שוב מחדש? זה לא יעבוד.
חברות? כבר ויתרתי.אין דבר כזה.

אני לא פסימית ולא דכאונית אני מציאותית.
כבר לא נותרו מסגרות שאוכל להכיר בהן.
אני לא מבינה למה גברים שרואים מישהי שמוצאת חן בעיניהם- וכבר אמרו לי את זה דרך צד שלישי לא פעם ולא פעמיים-למה הם לא עושים צעד?
איך יש את הבחורות האלה שבנים רודפים אחריהם, איך?אם זה לא קללה מה זה?
בנות מתייחסות למי שמחזר אחריהן כמו לזבל והם עדיין מנסים להשיג אותה.
איך זה שבחורה יפה לבד?
החיים לא הוגנים.ואני לא מתמסכנת ולא מרחמת על עצמי.
למה באתי לעולם?