דיכאון מושך, איך לצאת מזה כבר?

בגלל מה שחוויתי בעבר שלי אז הביטחון העצמי שלי הוא ברצפה, לא משנה במה אני ממש אבל ממש לא בטוחה בעצמי ברמה שכל הזמן אני חייבת לבדוק את עצמי ואת אחרים הרבה מאוד פעמים כדי לוודא שהכל יהיה טוב ומסודר. גדלתי בתור אחת שלא יכולה לאכזב, ושהכל תמיד אבל תמיד חייב להיות מושלם. אבל בסוף יצא בדיוק ההפך המשפחה התפרקה ויחד איתה גם אני. אני התחלתי לזלזל בעצמי ובלימודים שלי, אני שונאת את עצמי, ואני שונאת את איך שאני נראת, ולא אני לא עוד איזה ילדה רזה שאומרת שהיא שמנה זה ממש לא ככה. אני מרגישה שאף אחד לא אוהב אותי, כולם תמיד משתמשים בי לא משנה במה, אני מרגישה כאילו אני ברירת מחדל של כולם, כולם רואים אותי כסתם אחת כאילו אני אוויר, אני מרגישה תמיד נדחפת ולא שייכת לא משנה לאן אני הולכת אני לא שייכת אני לא שייכת בחברה לא שייכת במשפחה וגם בבית שלי במקום שאני צריכה להיות בו הכי שייכת שבעולם אני מרגישה לא שייכת. אבא שלי בקושי מתקשר איתי ובקושי מתייחס אליי, אמא שלי כל היום בעבודה ואפילו חיי החברה של אחותי הקטנה הרבה יותר מוצלחים משלי. אני בתחתית אני נכנסתי לדיכאון והפחדים והלחצים אוכלים אותי מבפנים. אין לי עם מי לדבר, הגעתי למצב שאני פוגעת בעצמי בקטנה ומכאיבה לעצמי פיזית רק כדי לא להרגיש את הכאבים הנפשיים. אני מענישה את עצמי אם אני חורגת מהמותר רק כדי שאני יצליח להשיג את המתרות שלי. אני הדרדרתי בלימודים נשארו לי אולי שתי חברות אני כל היום לבד ואני לא מצליחה לשחרר מהעבר שלי. אני מרגישה שלא אוהבים אותי ושאני כמו אוויר בשביל כולם, כאילו שאם הייתי יום אחד נעלמת אף אחד לא היה שם לב, וגם אם כן זה לא ממש היה מפריע לאף אחד. אני מרגישה אבודה, נכנסתי לדיכאון ואני מרגישה שאני ממש אוהבת את החור השחור שאני רואה, כי רק שם אני רואה את השלווה והרוגע שמתאים לי, רק שם אני חושבת שאני יכולה להשיג את מה שאני רוצה. פעם היה לי בשביל מה להילחם, היה לי חלומות ומטרות וככל שהזמן עובר החלומות נעלמים ויחד איתם גם הרצון להמשיך ולהילחם. אני מרגישה לבד. לא, אני לא רק מרגישה ככה אני גם פיזית ככה. אני לא רוצה את זה יותר, אין לי בשביל מה לרצות את זה, אין לי בשביל מי אני לבד ואף אחד לא מקשיב לי ואף אחד לא מבין אותי אני כל יום צריכה לשים על עצמי מסכות ולהגיד שהכל טוב שבעצם הכל בדיוק ההפך. אנשים משקרים לי בפנים, מתעלמים ממני, כולם חושבים שאני חייבת להם משהו, שאני סתם ברירת מחדל ורק שצריך אותי אז פתאום נזכרים בי, ואני, אני רק שותקת כי אני פוחדת, אני פוחדת שירדו עליי בגלל איך שאני נראת אני פוחדת שאני ישאר לבד, אני מפחדת לרדת עוד יותר נמוך ממה שאני. ורק כדי שתבינו את חומרת המצב יום אחד הייתח לבד בבית וכבר הייתי עם הסכין ביד, אבל פחדתי לעשות את זה ופשוט באותו רגע עזבתי את זה והלכתי וניסיתי לשכנע את עצמי שזה תקופה שתעבור, אבל גם השיכנועים כבר לא עוזרים. בבקשה תעזרו לי למצוא לזה פיתרון אני לא יודעת מה לעשות עוד, אני ממש קרובה מלוותר על הכל. ממש קשה לי. המצב הרבה יותר נורא ממש כתוב פה, פשוט אני לא יכולה להסביר את הכל יותר מפורט בבקשה תעזרו לי למצוא לזה פיתרון כי אני מרגישה שככל שהזמן עובר הדיכאון מושך אותי יותר למטה ושאני יהיה שם אני כבר לא יוכל לעלות למעלה.