נקרעת בין שני אנשים שאני אוהבת. מה לעשות? אמא שלי אובססיבית אליי....

שלום לכולם. הסיפור שלי הוא דיי מורכב ואני מודעת לזה, אבל אני מבקשת שמי שיקרא את זה ינסה להיכנס כמה שיותר לנעליים שלי ולהבין אותי.
אומצתי כילדה , אמא שלי שאימצה אותי היא אישה קשה מאוד, שלא התחתנה ולא הקימה משפחה משלה ויש לזה סיבה מסוימת.
כשאני מדברת על אישה קשה אני מדברת על ריבים מגיל מאוד צעיר, כמעט מאז שאני זוכרת את עצמי. אף פעם לא היה לי בית עוטף ואוהב באמת. תמיד הרגשתי שאני לא בסדר ותמיד היא הייתה נפגעת, אבל היא לא מודעת להשלכות של הריבים האלה על החיים שלי עד היום.
כשגדלתי והתחלתי לפתח אופי משלי, היה ברור שאני מאוד שונה ממנה בהכל. קריירה כמו שלה לא מעניינת אותי, מאז ומתמיד חלמתי להיות שונה ממנה. להכיר גבר, להקים משפחה משלי וללדת ילדים, מה שהיא אף פעם לא זכתה לעשות, ובדיעבד- אני רואה עליה שהיא מתחרטת על זה מאוד.
כל החיים שלי גדלתי איתה ועם סבא וסבתא שלי. מכיוון שהם מבוגרים מאוד, מגיל צעיר התמודדתי עם סבים שחולים ומבריאים לסירוגין, לפני כמה שנים סבא שלי נפטר וסבתא שלי נשארה.
אמא שלי נותנת לי להרגיש שהיא לא רוצה שאני אתקדם בחיי ואשאר איתה תמיד, סוג של אובססיה אליי.
לי לעומת זאת, בין אם זה מובן או לא , תמיד היה חלום לעזוב את הבית הנוקשה שגדלתי בו ולהקים בית משלי שיהיה ההפך מהבית שאני גדלתי בו.
אחרי הרבה שנים של אכזבות מגברים , כאלה שבגדו ופגעו כל אחד בדרכו שלו, הכרתי את אהבת חיי. המרחק היה הבעיה היחידה, וכל פעם כשהיינו ישנים אחד אצל השניה ליום יומיים, כשהגיע הזמן להיפרד לעוד שבוע זה היה שובר אותי.
טסנו לפני חצי שנה לטייל גדול ביחד, ואחריו הוא הציע לי לעבור לגור אצלו ולעבוד בעסק המשפחתי שיש למשפחתו. מיותר לציין שלא חשבתי פעמיים ונעניתי.
בתור ילדה הייתי אומללה , החודשים שחייתי אצל בן הזוג שלי היו הכי מאושרים שהיו לי בחיים. הרגשתי אהובה, שיש לי בית חם ואוהב ושאני בדרך להגשים את החלום שלי, ובאמת עם הזמן התחילו דיבורים רציניים על עתיד משותף. גם המשפחה שלו קיבלה אותי בהרבה חום ואהבה כאילו הייתי שייכת אליה תמיד.
הדבר היחיד שעומד בדרכי היא אמא שלי. היא נשארה בבית עם אמא שלה שהולכת ומזדקנת. כל פעם שאני באה לישון לילה או שניים בבית, ואני עושה את זה כל שבוע ללא יוצא מן הכלל, יש ריבים, במיוחד לאחרונה. אני מבינה שזה היה שינוי פתאומי וקשה לעיכול בשבילה, אבל היא רק מוכיחה לי שעשיתי נכון שעזבתי את הבית. פשוט התעייפתי מאמא שלי . כל החברות שלי כבר בקשרים טובים עם האמהות שלהן, ורק אנחנו רבות בלי סוף.
אני מאמינה במשפט אם אין אני לי מי לי. אם אני לא אדאג להגשים את החלומות שלי, מי יגשים לי אותם??
אני מפחדת להפסיד הזדמנויות בחיים שלי, להישאר צמודה אליה, ויום אחד כשהיא כבר לא תהיה בין החיים, להתעורר ולהבין שלא חייתי את החיים שלי, אלא את שלה.
חברה טובה אמרה לי שאני צריכה לחזור לגור בבית. זאת הקרבה ככ גדולה בשבילי שאני מרגישה צמרמורת רק מלחשוב על לעשות דבר כזה. אני יודעת שזה יפגע בבן זוג שלי, ובעצמי. אני אחזור לבית הקר של אמא שלי ותוך יומיים שוב נריב, כי זה מה שקורה תמיד.
מצד שני אני כן מרגישה רע. למרות שיש לי כעס ואכזבה גדולה מאמא שלי, אני בכל זאת לא רוצה לפגוע בה, אני רק רוצה שהיא תתן לי את ברכתה ותבין שטוב לי, בסופו של דבר היא אמורה לרצות שיהיה לי הכי טוב, והכי טוב לי כרגע. אני לא רוצה לוותר על החיים שלי ובטוח שיש פתרון כלשהו אחר, אין לי בעיה גם לקחת שבוע שבועיים חופש ולהיות בבית אם צריך.
מה אתם אומרים?