אני בודדה, עצוב לי, איך לצאת מבדידות מתמשכת?

איך הייתם מרגישים להיות בני 23.8 בלי חברים? לשבת יום שישי בערב לראות טלוויזיה, כשכולם בחוץ יוצאים טמבלים ורק לך אין אם מי? זאת המציאות הכואבת שלי. אומרים שהזמן מרפה את הכאב במקרה שלי היא כואבת יותר ככל שהזמן עובר, וגם התקווה יורדת לי. אני אתן קצת רקע עד כיתה ד היו לי חברים. בכיתה ה עברנו היא ובית ספר ומאז חרב עלי עולמי ב 360 מעלות. מחלקה מקובלת בעיר הקודמת הפכתי להיות ילדת כיפות, חרם שעשו עלי ונמשך ונקרא וגרג לכך שאף אחד לא רצה החברתי כך מכיתה ה עד ח. ואז הגיע כיתה ט השלב לעלות לתיכון לצערי בעיר אחרת לא רצו לתת לי להירשם לתיכון למרות שרציתי לפתוח דף חדש ולכן נאלצתי לעלות לתיכון בעיר שלי ( יש סהכ 3 ) עם אותפ ילדים מחרימים. כיוון שהעיר שלנו קטנה כולם הכירו אותי כמוחרמת גם מבתי ספר אחרים מה שלא נתן לי הזדמנות לדף חדש. ואז הגעתי לצבא..בטירונות התחברתי למשהו אבל אז כל אחת שירתה במקום אחר אז לא נשמר קשר. בשירות עצמו הכרתי ידיד וידידה שאני איתך בקשר עד היום והם החברים שלי וגם לא בדיוק כי יוצא לי להיפגש אם כל אחד מהם רק פעם בחודש.. השתחררתי לפני שנתיים ובקיצור עדיין אין לי חברים ואני מנסה אבל אני באמת מרגישה שבגילי אנשים כבר לא פתוחים להכיר עוד חברים ברמה שזה אחר צהריים ומעבר לחברות בתוך המסגרת... אתמול סיימתי קורס של 4 חודש בגרות מתמטיקה הייתה שם בת שלמדתי איתה גם אחר צהריים והיום אחרון היא חיבקה אותי בהצלחה אבל לא אמרה שמרי על קשר לעומת זאת לבחור לידי אמרה שמור על קשר וייאחה בו נקבע להיפגש.
אז אני לא מצפה שמ 4 חודש תצא לי חברויות אבל מה כן? שוב זה התקדמות שבאה חיבקה אותי אבל אני שוב לא מצליחה או לא מאמינה או לא יודעת איך להביא את זה לחברות של בילוי של אחר צהריים וכאלו ולא בטוח הכיתה בתוך עבודה וכו נטו אני גם מתחילה לאבד תקווה. וכבר נמאס לי לבכות..בלילות ובסופשים..עצוב לי מה אני יגיד לכם כל השנים היפות שלי אני מפספסת וזה גם לא כיף להיות לבד ושאין לך חברים אבל כבר ניראה לי שבגיל הזה אנשים לא רוצים להכיר עוד חברים וזה אומר שזה לעולם לא יהיו לי חברים. עובדה שגם מקורס של 4 חודש לא יצא לי משהו...
אולי מתואר של 4 שנים יצא אבל מה אחרי התואר החברות תעלם..
בקיצור אשמח לעלות מה לעשות וכל מה שבא לכם לומר וגם כתבתי סקר