לבגוד בבעלי

אחרי הרבה מאוד זמן ... אני מעדכנת כאן את שעל ליבי ....
החל רומן עם אותו בחור ובמקביל היחסים עם בעלי הדרדרו נורא. חשבתי שאני חזקה, שאני מסוגלת לחיות במצב כזה ואני מגלה על עצמי שאני מדרדרת נפשית/ פיזית / תפקודית מיום ליום.
אני או בקושי ישנה בלילה או ישנה מלא שעות וקמה עייפה מאוד. אני בקושי עושה עם הילדים שלי דברים, למרות שאני מתפקדת איתם איך שהוא אבל אני לא מרוכזת.
כל היום הראש שלי במחשבות על מה אני עושה ? איך אני חיה עם עצמי?
יש ימים שאני בקושי אוכלת ויש ימים שאני לא מפסיקה לאכול .
ניסיתי כמה פעמים לגמור את הסיפור עם בעלי, התחננתי, ביקשתי ממנו רק לתת לי ללכת כי אני כבר לא אוהבת אותו . לא יעזור כלום, אמרתי לו אני כבויה ממך! תן לי ללכת אני מוכנה לכל תנאי.
האמת, זה לא בגלל שאני רוצה את הבחור השני, אתם לא תאמינו לי אבל אין לי ציפיות ממנו בגרוש!! אני לא רוצה שיעזוב את אישתו או את הילדים שלו. זה נטו בגללי. אני פשוט מרגישה שאני בכלא, חיה חיים של צבועה ורק רוצה לחיות עם האמת שלי. לבד, לגדל את הילדים שלי בשקט (שקט בראש ובנפש).
בפעם האחרונה ש"דיברתי" עם בעלי על זה - לא היו ממש דיבורים, היו צעקות, קללות, המצב היה בלתי נסבל. הוא צעק בבית שאני ... וסליחה מראש "זונה בוגדנית" ו"אני יודע שאת מזדיינת מהצד" ... טוב אנחנו יודעים שזה נכון. אבל אני כמובן הכחשתי הכל, אבל החלטתי בליבי שאין מנוס ... לא משנה מה קורה בחוץ. אני צריכה לסיים את הנישואים האלו. ושוב, כמו שקורה כל פעם מחדש ... "אל תעזבי אותי , אני מצטער, אני אוהב אותך , את היחידה שלי " ועכשיו נוסף מימד חדש "אני אתאבד אם תלכי " !! כן , כן ... זה גמר אותי סופית. המחשבה, שהוא יעשה לעצמו (או חלילה חלילה לילדים שלנו) משהוא הורגת אותי ומאז אני מדרדרת בתהום, שאני מרגישה שאין ממנה דרך חזרה.
מהצד השני, אצל הבחור השני יש המון המון אהבה, חמלה, הבנה למצבי. הוא יודע הכל על הסיפור הזה, ועומד מהצד ומנסה לתמוך עד כמה שהוא יכול. הוא אומר לי שהנישאים הללו היו צריכים להסתיים מזמן. בלי שום קשר אלינו!! באמת!! ואני מאמינה לו, כי הציפיות ברורות, אנחנו לא מחפשים להרוס לא אני ולא הוא, אבל אם זה כבר הרוס וחסר משמעות אין למה להישאר.
אני בלבטים איומים ... מרגישה בסרט אימה. הגעתי כבר למצב שדיברתי עם איזו מתקשרת שאמרה לי שעד מאי אני מתגרשת בוודאות או מתחילה תהליך. אמרה לי גם שבעלי מסוגל לפגוע בילדים שלי שזה גומר אותי. אני לא יודעת מה לעשות... אני מצד אחד עוד חושבת, לגמור את הסיפור עם הבחור הזה "לחזור הביתה" כמו שאומרים. מצד שני, אני יודעת שנידונתי לחיי אומללות בבית, חיים ללא רגש, ללא אהבה, ללא יוזמה וכבוד הדדי, חיים שהשגרה כל כך נוגסת בהם שם הופכים להיות ריקים וכבר עדיף לבד כי גם ככה אני מנהלת אותם לבד כבר המון זמן, יש לי חברות, חיי חברה מסויימים, אני הולכת לחוגים, עושה כל מני דברים שעושים לי טוב ובעלי לא שותף להם בכלל... עד עכשיו הוא לא ממש רצה להיות, עכשיו הוא מנסה כאילו להתקרב קצת, אבל אני מרגישה שזה מעט מידי מאוחר מידי. בעלי מנותק לחלוטין גם מהמשפחה שלו, מבחירה שלו, חברים יש לו אבל הוא לא יוצא ומבלה איתם כמו שאני יוצאת עם חברות, וזה משהוא שמאוד מאוד תורם לבדידות שלו ועד כמה שאני מנסה לשכנע אותו להשלים עם המשפחה שלו או לצאת עם חברים כל מה שהוא אומר לי זה "את מחפשת להיפטר ממני נכון?" לא נכון! אני מחפשת שתבנה לך חיים ! אבל גם כדי ובעיקר כדי שתשחרר אותי . ומצד שלישי אם אני ממשיכה עם הנישואים שלי וממשיכה עם הרומן שלי, אני מרגישה שאני מרסקת את החיים שלי!! מפרקת אותם לחתיכות ! אני אוהבת את הבחור הזה מאוד מאוד אבל אין בי כוחות נפש לחיות ככה. אני לא יודעת איך להמשיך ? אני רוצה מאוד להתגרש - לא כדי לחיות עם המאהב שלי ממש לא! אלא כדי לחיות חיים אמיתיים שלי ! שבהם אני זוכה להיות נאהבת, להתרגש, לחיות כמו בן אדם ! מצד שני כל מה שכתבתי כאן מעיד על זה שלפרק את הנישואים יהיה משימה קשה מאוד מאוד ואולי תעלה למישהוא ביוקר רב...

אשמח לעצות חדשות ...
תודה

אחרי הרבה מאוד זמן ... אני מעדכנת כאן את שעל ליבי .... החל רומן עם אותו בחור ובמקביל היחסים עם בעלי הדרדרו נורא. חשבתי שאני חזקה, שאני מסוגלת לחיות במצב כזה ואני מגלה על עצמי שאני מדרדרת נפשית/ פיזית / תפקודית מיום ליום. אני או בקושי ישנה בלילה או ישנה מלא שעות וקמה עייפה מאוד. אני בקושי עושה עם הילדים שלי דברים, למרות שאני מתפקדת איתם איך שהוא אבל אני לא מרוכזת. כל היום הראש שלי במחשבות על מה אני עושה ? איך אני חיה עם עצמי? יש ימים שאני בקושי אוכלת ויש ימים שאני לא מפסיקה לאכול . ניסיתי כמה פעמים לגמור את הסיפור עם בעלי, התחננתי, ביקשתי ממנו רק לתת לי ללכת כי אני כבר לא אוהבת אותו . לא יעזור כלום, אמרתי לו אני כבויה ממך! תן לי ללכת אני מוכנה לכל תנאי. האמת, זה לא בגלל שאני רוצה את הבחור השני, אתם לא תאמינו לי אבל אין לי ציפיות ממנו בגרוש!! אני לא רוצה שיעזוב את אישתו או את הילדים שלו. זה נטו בגללי. אני פשוט מרגישה שאני בכלא, חיה חיים של צבועה ורק רוצה לחיות עם האמת שלי. לבד, לגדל את הילדים שלי בשקט (שקט בראש ובנפש). בפעם האחרונה ש"דיברתי" עם בעלי על זה - לא היו ממש דיבורים, היו צעקות, קללות, המצב היה בלתי נסבל. הוא צעק בבית שאני ... וסליחה מראש "זונה בוגדנית" ו"אני יודע שאת מזדיינת מהצד" ... טוב אנחנו יודעים שזה נכון. אבל אני כמובן הכחשתי הכל, אבל החלטתי בליבי שאין מנוס ... לא משנה מה קורה בחוץ. אני צריכה לסיים את הנישואים האלו. ושוב, כמו שקורה כל פעם מחדש ... "אל תעזבי אותי , אני מצטער, אני אוהב אותך , את היחידה שלי " ועכשיו נוסף מימד חדש "אני אתאבד אם תלכי " !! כן , כן ... זה גמר אותי סופית. המחשבה, שהוא יעשה לעצמו (או חלילה חלילה לילדים שלנו) משהוא הורגת אותי ומאז אני מדרדרת בתהום, שאני מרגישה שאין ממנה דרך חזרה. מהצד השני, אצל הבחור השני יש המון המון אהבה, חמלה, הבנה למצבי. הוא יודע הכל על הסיפור הזה, ועומד מהצד ומנסה לתמוך עד כמה שהוא יכול. הוא אומר לי שהנישאים הללו היו צריכים להסתיים מזמן. בלי שום קשר אלינו!! באמת!! ואני מאמינה לו, כי הציפיות ברורות, אנחנו לא מחפשים להרוס לא אני ולא הוא, אבל אם זה כבר הרוס וחסר משמעות אין למה להישאר. אני בלבטים איומים ... מרגישה בסרט אימה. הגעתי כבר למצב שדיברתי עם איזו מתקשרת שאמרה לי שעד מאי אני מתגרשת בוודאות או מתחילה תהליך. אמרה לי גם שבעלי מסוגל לפגוע בילדים שלי שזה גומר אותי. אני לא יודעת מה לעשות... אני מצד אחד עוד חושבת, לגמור את הסיפור עם הבחור הזה "לחזור הביתה" כמו שאומרים. מצד שני, אני יודעת שנידונתי לחיי אומללות בבית, חיים ללא רגש, ללא אהבה, ללא יוזמה וכבוד הדדי, חיים שהשגרה כל כך נוגסת בהם שם הופכים להיות ריקים וכבר עדיף לבד כי גם ככה אני מנהלת אותם לבד כבר המון זמן, יש לי חברות, חיי חברה מסויימים, אני הולכת לחוגים, עושה כל מני דברים שעושים לי טוב ובעלי לא שותף להם בכלל... עד עכשיו הוא לא ממש רצה להיות, עכשיו הוא מנסה כאילו להתקרב קצת, אבל אני מרגישה שזה מעט מידי מאוחר מידי. בעלי מנותק לחלוטין גם מהמשפחה שלו, מבחירה שלו, חברים יש לו אבל הוא לא יוצא ומבלה איתם כמו שאני יוצאת עם חברות, וזה משהוא שמאוד מאוד תורם לבדידות שלו ועד כמה שאני מנסה לשכנע אותו להשלים עם המשפחה שלו או לצאת עם חברים כל מה שהוא אומר לי זה "את מחפשת להיפטר ממני נכון?" לא נכון! אני מחפשת שתבנה לך חיים ! אבל גם כדי ובעיקר כדי שתשחרר אותי . ומצד שלישי אם אני ממשיכה עם הנישואים שלי וממשיכה עם הרומן שלי, אני מרגישה שאני מרסקת את החיים שלי!! מפרקת אותם לחתיכות ! אני אוהבת את הבחור הזה מאוד מאוד אבל אין בי כוחות נפש לחיות ככה. אני לא יודעת איך להמשיך ? אני רוצה מאוד להתגרש - לא כדי לחיות עם המאהב שלי ממש לא! אלא כדי לחיות חיים אמיתיים שלי ! שבהם אני זוכה להיות נאהבת, להתרגש, לחיות כמו בן אדם ! מצד שני כל מה שכתבתי כאן מעיד על זה שלפרק את הנישואים יהיה משימה קשה מאוד מאוד ואולי תעלה למישהוא ביוקר רב... אשמח לעצות חדשות ... תודה