דחו אותי אז יצאתי מהארון. מה לעשות?

שלום :)
לפני כשנה וחצי (פלוס מינוס) הכרתי מישהו מהישוב שאני גר דרך אפליקציית היכרויות. הוא היה חתיך מאוד וחמוד לטעמי וקצת גדול יותר מהגיל שלי. אני והוא עברנו לוואטצאפ ומשם זה התפתח למפגשים. כל פעם שרציתי להיפגש איתו זה נגמר בכך שהוא לא יכול, אבל כל פעם שהוא פנה אליי פניתי את כל הלוז שלי על מנת להיפגש איתו. באיזשהו שלב הוא שאל אותי אם אני מעשן ירוק ואמרתי לו שלא, הוא קצת צחק עליי. למחרת לקחתי מאח שלי (שמעשן ירוק) קצת תפרחת וצילמתי לו אם הוא רוצה. הוא התלהב ומהר מאוד ורצה להיפגש ולעשן, היינו נפגשים ברכב שלו ומעבירים אחד מהשני את הפייסל שהוא הכין בזכותי. המפגשים בזכות הירוק החזיקו מעמד כמה חודשים עד שאזל אצלי המלאי. שוב הוא נהיה אדיש אליי ובכל דרך ניסיתי להשיג את צומת הלב שלו מחדש. במהלך המפגשים שלנו היינו מדברים המון, על החיים ועל העתיד. היה לנו הרבה תכונות ותחביבים משותפים, האופן שבו הוא ראה איך הוא מתפעל זוגיות עם גבר בעתיד מאוד דיברה אליי. השיחות שלנו זרמו מאוד והסקס היה פשוט מאוד טוב איתו.
אבל במהלך השיחות, שכל פעם ניסיתי ליזום יציאה אחרת חוץ ממשהו שנגמר בסקס, הוא די התחמק ואמר שאין בני אדם מיוחדים ותמיד יש אנשים שדומים אחד לשני. לא הראתי שהבנתי למה הוא מתכוון, למרות שהבנתי שהוא מתכוון לכך שהוא לא מחפש קשר איתי.
לפני כשלושה ימים, הוא יזם פגישה ורצה לבוא אליי והסכמתי. שיחקנו קצת במחשב ומשם זה עבר למיטה. כשסיימנו קיבלתי אומץ ושאלתי אותו כשהוא שוכב עם הראש שלו על החזה שלי, אם הוא רואה עתיד לקשר ביננו. והוא אמר באופן די ברור בלי למרוח אותי שלא. ההסבר שלו היה שהשיחות בנינו בוואטצאפ לא זרמו והוא מחפש מישהו מבוסס עם בית. הלב שלי נשבר, הרגשתי מחנק בגרון ואמרתי לו שאני לא אמצא מישהו כמוהו אלא מישהו שונה. הוא התלבש ויצא אל הבית שלו. אני עד לפני כשלושה ימים הייתי בארון, אם הרבה עליות ומורדות שהתבטאו בדיכאון ובחוסר השלמה עצמית. לא יכולתי לספוג את ההרגשה הזו עוד, שאני לא יכול לדבר עם אף אחד. בערב ההורים שלי ששמו לב שאני מאוד מדוכא ומופנם. הם שאלו אותי מה קורה איתי וביקשתי שיעזבו אותי בכעס. הרגשתי שאני מתפוצץ מבפנים, מתוסכל ובחיים לא אמצא אהבה. כתבתי לאמא שלי במסרון שתעלה למעלה לחדר שלי. היא ראתה שאני בסערת רגשות וניסתה לדובב אותי, היא שאלה אם אני אוהב מישהי והנדתי את הראש, ואז היא שאלה אם אני אוהב מישהו והנהנתי. התחלתי לבכות בחוסר שליטה וסיפרתי לה על כל השנים בארון ועל ההאכזבה שחוויתי באותו היום. היא קיבלה את זה בהבנה ובחיבוק. עכשיו עברו שלושה ימים ואני לא מצליח להשתחרר ממנו, לא יכול להתקדם הלאה וכל הזמן נשאב לאחור. אני אובססיבי לעבודה שהוא ישנה את הדעה, למרות שאני יודע שהסיכוי הוא לא גדול. בנוסף לכך אני מרגיש אבוד בנושא היציאה מהארון, אמא שלי די דורשת ממני לחיות את חיי באמת, ולספר לאבי ולאחיי שאני גיי, ולאחר מכן לספר למשפחה המורחבת. אני לא מרגיש מוכן לזה, עשיתי את הצעד הראשון ביציאה מהארון מכורח הנסיבות. תודה רבה למי שפינה זמן לקרוא את הכל ולמי שייתן עצות :)