אני בן 15, גיי, ואני מתחיל להתעייף מלהתאהב באנשים שלא יכולים לאהוב אותי בחזרה

הבהרה: הסיפור הבא הוא בדיוני ונכתב בגוף ראשון כדי להעביר את התחושות בצורה אישית יותר, ולאפשר למי שחווה משהו דומה להזדהות איתו.

כמעט.

אני בן 15.

ובהתחלה ניסיתי לשכנע את עצמי שאני כמו כולם.

כשהחברים שלי היו אומרים:
ראית איזה יפה היא?
הייתי מסתכל לכיוון שלהם, מהנהן ואומר כן.

אבל האמת היא שלא הסתכלתי עליה.

הסתכלתי עליהם.

ואז כולם התחילו להתאהב.

אחד התחיל לדבר עם מישהי.
אחר סיפר על הקראש שלו.
מישהו כבר נכנס לזוגיות.

ואני?

אני מצאתי את עצמי מסתכל על בנים.

היה אחד במיוחד.

הוא היה חבר שלי.

ושום דבר בינינו לא היה מיוחד.
לפחות מבחינתו.

אבל מבחינתי?

כל צחוק.
כל מבט.
כל פעם שהוא התיישב לידי.
אפילו נגיעה קטנה בצחוק.

הלב שלי היה מתחיל לדפוק.

והייתי חוזר הביתה וחושב:

אולי?

אולי הוא גם כזה.
אולי הוא פשוט לא מספר.
אולי יש לי סיכוי.

והמילה הזאת אולי
הייתה מספיקה לי כדי לבנות בראש עולם שלם.

עד שיום אחד הוא התחיל לדבר על מישהי.

הוא אמר שהיא יפה.
שהוא רוצה להתחיל איתה.

ואני עמדתי שם וחייכתי.

אפילו עזרתי לו לחשוב מה לכתוב לה.

בהצלחה.

אמרתי לו.

כאילו שום דבר לא קרה.

אבל באותו ערב שכבתי במיטה ובהיתי בתקרה.

לא יכולתי לכעוס עליו.

הוא לא עשה שום דבר רע.

הוא אפילו לא ידע.

וזה אולי הדבר שהכי כאב.

שהאדם שהכי רציתי לספר לו
היה בדיוק האדם שהכי פחדתי לספר לו.

אז נשארתי בשקט.

למחרת שוב צחקנו.

שוב דיברנו.

מבחינתו הכול היה רגיל.

ואני פשוט למדתי לחיות עם זה.

ואז הגיע מישהו אחר.

ושוב אותו דבר.

המבט.
הפרפרים.
המחשבות.
האולי.

וכבר ידעתי כנראה איך זה ייגמר.

אבל הלב שלי לא ידע.

הוא לא מבין בסטטיסטיקה.
הוא לא יודע שרוב הבנים שאני אתאהב בהם כנראה לא יוכלו להחזיר לי את מה שאני מרגיש.

הוא פשוט מתאהב.

לפעמים אני לא שונא את מי שאני.

אני פשוט עצוב.

עצוב שאני רוצה משהו שנראה לאחרים כל כך פשוט.

מישהו לאהוב.

ומישהו שיאהב אותי בחזרה.

ואולי הכי קשה הוא שאני רואה את כולם סביבי מתחילים לחוות את הדברים האלה.

ואני מרגיש כאילו אני עומד בצד.

מסתכל.

מחייך.

ומעמיד פנים שאני חלק מזה.

אבל אני לא.

לפחות כרגע.

אז בלילה אני מרשה לעצמי להיות עצוב.

לא לשכנע את עצמי שיהיה בסדר.
לא לחשוב על העתיד.

פשוט להיות בן 15 שמאוהב במישהו שלא יכול להיות שלו.

בלי סוף שמח.

בלי תשובה.

רק אני,
החדר השקט,
והמחשבה הזאת:

אולי יום אחד.