נמאס לי מהכל, אני פשוט רוצה אהבה

שלום לכולם, אני לא בטוח שיש לי שאלה ברורה, אז אני פשוט כותב ופורק מעט דברים שיושבים לי על הלב. אם מישהו מהקוראים מוצא עניין, מרגיש הזדהות או שיש לכם עצה בשבילי, אשמח מאוד אם תכתבו..

כל השנים חשבתי שאני צריך לעשות משהו גדול, להרשים את עצמי, להרשים את כולם, אבל לא עשיתי כלום. לא עשיתי כלום כי עמוק בפנים ידעתי, ידעתי שאני לא אוהב את עצמי, ולכן אני מבקש מעצמי הוכחות, וזה הרי לא הדלק שמניע אנשים.
אילו הייתי אוהב את עצמי, הייתי בוודאי קם בבוקר, רץ אחרי החלומות שלי, רץ ולא עוצר עד שהשמש תשקע. הייתי צובר הצלחות ולא מעריך אותם, כי הייתי בטוח שהכל מגיע לי. חיים נטולי דאגות בוודאי חולפים ברגע, ממש כמו תקופת הילדות.
יכול להיות שאני מכור לדאגה? שזאת הדרך שלי להרגיש את האמיתיות של החיים, להאט את הזמן? למה אני לא יכול פשוט לסמוך על החיים שיספקו לי דאגות? מדוע אני צריך לחפש אותם בעצמי? אולי אני פשוט מכין את עצמי לאבידות הבלתי נמנעות של החיים, כמו למשל כשמאבדים הורה, אח או אהובה. ומי בכלל אמר שאאבד מישהו? אולי אמות באופן פתאומי ודווקא קרוביי הם שיבכו אותי? או שמא די בידיעה שיום אחד הם לא יהיו כדי לחוש באובדן המתמיד שמלווה את הקיום האנושי..
מתי שזה לא יהיה, המוות שלי, האם זה יכאב? או שאולי פשוט אשקע לתוך חלום ממש מוחשי שיהווה בעצם את גלגול החיים הבא של נשמתי? האם יש אלוהים? ואם הוא קיים, האם אפגוש אותו אחרי שאסיים כאן? ואם כן, מה הוא יגיד לי? "אני גאה בך ילד" זה מה שאני רוצה שיגיד לי, ואז מן הסתם יעלה חיוך על פניי וארגיש את אהבת אלוהים מתפשטת בגופי הרוחני. אבל אולי הוא יאמר לי "זהו? את כל ההזדמנויות האלה נתתי לך וזה מה שהצלחת להשיג?" ואיך אוכל לשאת את האכזבה?
מספרים שהחיים חולפים כמו סרט, ושהקרובים באים לצפות, ממש כמו בהקרנה בפסטיבל קאן, אני מקווה שאלוהים יחתוך בעריכה את הפעם ההיא שפינטזתי על בחורה לא צנועה, או את שאר אלפי הפעמים. אבל היי, גם הקרובים שלי היו שם, אז אולי הם לא ישפטו אותי בחומרה. ובכלל, למה שיפריע לי אם הם שופטים אותי? ממתי נהייתי חסר עמוד שדרה? שישפטו, זה לא כאילו אלוהים היה כאן ודיבר אליי אישית, למה הרמזים? אמנם, אני חושב שאם אלוהים היה מדבר איתי ישירות הייתי מתאייד מפחד ואימה. כל המסתוריות היפה שבחיים הייתה נעלמת, פתאום הכל ברור מדי, אין מקום לספקולציות שכולנו כל כך אוהבים, אם האלוהים קיים באופן וודאי איפה הבחירה החופשית? ואם הוא לא קיים באופן וודאי, על מה ניתן לשפוט בן אדם? הרי לבורא עולם גלוי וידוע שהפנטזיה שלי מבוססת על כמיהה לאהבה. יש אמירה שנאמרה בהומור "אם האהבה היא פשע, אז אני אסיר עולם".
נפלאה היא האהבה שנותנת כוח לרוץ ולהתגבר על כל אתגר, לנצח כל מכשול, אם הייתי אוהב את עצמי, הייתי רץ והייתי משיג, אבל לא הייתי יודע להעריך.
אך אילו את היית אוהבת אותי, הייתי רץ, הייתי משיג, והייתי מעריך. כי אין דבר בעולם שאני מבקש יותר מאהבה. אהבה היא הדבר היחיד שלמענו אני מוכן שחיי יחלפו מהר מדי, היא פתחון הפה היחידי שיהיה לי כשאפגוש את אלוהים והוא ישאל אותי "מה עשית שם, בעולמם של בני האנוש?" אז אני אענה לו "הייתה איזו בחורה חמודה, ומהרגע שראיתי אותה לא הפסקתי לאהוב אותה" אני רוצה שהוא יענה לי "כל הכבוד ילד, אני גאה בך, הילדה שלי סיפרה לי כל יום כמה אושר אתה מסב לה, יש איזה משהו שתרצה לבקש ממני?" ואז אני אגיד לו "אלוהים שלי, כל רגע שהייתי עם האישה שנתת לי, הרי הוא רגע יקר מכל, ועליו אני אסיר תודה, אבל כיוון שנתת לי את הרשות לשאול, אפשר בבקשה לראות אותה שוב?"