הסיפור שלי מתחיל ככה,
אני הילדה השקטה הזאת שאף אחד לא שם עליה ומתעלמים ממנה, אני שלמה עם עצמי ולא אכפת לי מה יגידו עלי.
אבל ברוב הפעמים אני נעלבת אבל מהר מאוד, אני כזאתי ששומרת בפנים ולא מוציאה... יש לי רק חברה אחת שבאמת כיף לי איתה ואני יכולה להיות "אני" איתה.
כשהיא לא מגיעה לבית ספר זה כבר סיפור אחר,
אף אחד לא מדבר איתו לא כלום. כאילו אני לא קיימת.
אני רוצה ממש להתחיל שיחה אבל הבעיה שיש לי לחץ חברתי וכשאני מתחילה שיחה כולם מסתכלים עלי ואני מתחילה להסמיק אבל לא מאהבה... בלחץ החברתי הזה אני מזיעה בידיים... זה לא ממש נעים לי אבל אני משלימה עם זה.
אני לא ממש מבינה למה אין לי חברים...
לא עשיתי להם כלום והם ככה מתנהגים.
תמיד אומרים לי "עם לא תהיה שקטה כולם היו איתך" אבל הבעיה היא שקל להגיד אבל לא לעשות.
לכם אולי זה קל אבל לאחרים לא...
אני לא יכולה להתחיל שיחה אפילו!
כשהחברה לא מגיעה לבית ספר ואף אחד לא מתחיל שיחה איתי אז אני הולכת לשירותים ובוכה ואומרים לעצמי כל מיני דברים שמורידים למטה כמו: "את מפגרת" "אין לך בכלל חברים" ועוד...
אני לא מצליכה לשלוט בכאב ובעצב...
הבכי פשוט יוצא לי, אני לא יודעת מה לעשות!
מחר אני חוזרת לבית ספר ואני מפחדת
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות