האם אנחנו דומים להורים שלנו גם למרות שאנחנו לא רוצים בזה?

אבא שלי מקסים, איש מדהים מדהים. בנאדם רגוע עם חוש הומור מיוחד, אין אחד שלא מתחבר אליו, כולם מתים עליו. לעומת זאת, אמא שלי פחות.
בנראות, אין ספק שאני דומה לה. באישיות, לפי דעתי פחות, לא יודעת איך זה נראה מהצד, אבל לדעתי (ואני מקווה שזה נכון) אני לא מזכירה אותה בכלל.
ואין משהו שיותר מפחיד אותי מלהיות דומה לה בתכונה/בהתנהגות שמזכירה אותה. אני לא אוהבת את האישה הזאת בשום צורה. לא אוהבת, לא מתחברת, הייתה הנזק הכי גדול שלי בגיל ההתבגרות וגם כיום כשאני בחורה קצת יותר בוגרת ואדון לעצמי. הבנאדם הזה הוא האחראי הראשי לזה שהייתי חסרת ביטחון עצמי בקטע מטורף בתיכון, עשתה לי דברים שאם הייתי מתחילה לפרט הייתם שואלים את עצמכם ״איפה הרווחה הייתה כל הזמן?״
כשהתגייסתי לצבא והתחלתי להכיר אנשים שהם מחוץ למעגל החברתי שאני מכירה ובסופו של דבר אין כמו הצבא כדי ללמד אותך להכיל ולסבול אנשים, הבנתי שאפשר אולי לטפל טיפה בקשר. אז באמת בשנתיים של השירות היא הייתה בסדר, הקשר היה חמוד והיו רגעים שאמרתי לעצמי ״יש מצב שזה היה בסהכ פאק של ילדה בגיל ההתבגרות״.
אני כבר משוחררת כבר כמה זמן והנה, מסתבר שכל תחושותיי היו נכונות. היא נשארה אותו בנאדם, השפלות על ימין ועל שמאל, בין עם זה על המראה החיצוני שלי (אני לדעתי נראית בסדר גמור, שחררי ממני אני כבר לא אותה חסרת ביטחון שהייתי בגיל 16), השוואות בין חברות שלי ולביני, רמיסה ודריכה של הבנאדם שאני מבלי לחשוב אולי יש פה בנאדם עם לב.
אתם לא מבינים כמה שמתי את הסיפור שלנו מאחורה, כי יכולתי לנטור לה טינה כל חיי על הדברים שהיא עשתה לי בילדות (באמת שאני לא מגזימה אנשים אחרים היו מנתקים קשר)....שמתי הכל מאחורה ובאמת נתתי לזה הזדמנות, בחיים לא פתחתי את הדברים שהיא עשתה לי מולה כדי חלילה לא לגרום לה לכאב או משהו, אבל למה היא ממשיכה ככה? אני בת 20, אני עדיין ילדה וכואב לי הלב, באמת שכואב לי הלב.
וכמו שכתבתי בהתחלה, מפחיד אותי שהגלגל יחזור על עצמו ובסופו של דבר אני אהיה כמוה. לא רוצה להיות חרא של אמא, חרא של בת זוג, מפחיד אותי שאולי זה כבר משהו שדבוק בי כי זה מה שספגתי כל הילדות.
ואני באמת מאמינה שאני לגמרי אחרת ממנה, באמת. אבל לא יודעת, אולי זה משהו מושרש שאי אפשר להימנע ממנו.