יש טיפול למיזנתרופיה?

אהלן,
השאלה שלי בוודאי תיראה מטומטמת לרבים, אבל זה נושא שמעסיק אותי הרבה וגם יותר מהכל מעניין אותי לדעת אם ישנם עוד אנשים בעולם שמרגישים כמוני.
אני מיזנתרופ וגיליתי את זה לאחרונה כי הבנתי שאנשים ששונאים אנשים הם... מיזנתרופים. ובדכ זה מקבל אסוציאציה שלילית, כי אתה לא אוהב אנשים וזה דפוק, זה משול באיזשהו אופן לשנאה עצמית. אבל האמת אני ממש לא שונא את עצמי. דווקא בעבר שנאתי את עצמי עד מאוד (ברמה קשה שלא ארחיב מעבר), אבל כיום התהפכתי ואני אוהב את עצמי ודווקא שונא את כולם.
כן, יש לי רקע של פגיעה מאנשים בעבר - פגיעה מאוד קשה, וגם לזה אני לא אכנס כי המטרה של הפוסט הזה היא לא למשוך תשומת לב, אלא לנסות למצוא פתרון לבעיה, אם בכלל יש. אבל במשך הרבה שנים גם האמנתי שאנשים יכולים להיות טובים, מה שהשתנה לחלוטין כשהחלה תקופת הקורונה ומאז אני רק רואה שאנשים הם יותר רעים אחד לשני ובכלל. בני אנוש, באופן כללי, הם יצורים נוראיים.
אני מסתכל על אנשים בסביבתי, וחוץ מאת אשתי אני לא אוהב אף אחד. ואני גם לא באמת מצליח להבין למה אשתי סובלת אותי כי אני אדם מוזר ומתוסבך, ושונא איך לא - את כל המשפחה שלה. אבל לא שנאה כזה של כל האנשים ששונאים את חמותם, אלא שנאה שנאה שאם הם ישכבו בדם אני לא אעזור להם. גם את אח שלי אני שונא, וכשאני רואה את הבן שלו (תינוק בן שנה) אשתי רצה וצועקת "איזה חמודדדדד" כמו כל הבחורות ואני מסתכל עליו במבט אדיש של "מסכן לאיזה חרא הוא נכנס, מקווה בשבילו שיתXבד בגיל 16 או משהו כמו כל הטיפשעשרה למיניהם". אני באופן כללי נורא אדיש לסבל של אנשים וקשה לי למצוא אמפתיה אליהם.
לפעמים אני מרגיש נורא עם זה כי אני אומר לעצמי לא משנה כמה היו רעים אליי בעבר (ושוב, עברתי דברים שאני לא מתכוון לתאר כאן אבל אני יכול לומר בקצרה שאלו היו זוועות וטראומות שרודפות אותי) אני חייב להשתנות ולא להיות מפלצת קרה, אבל אני לא שולט בזה. אני לא בוחר להיות אדיש, זה פשוט ככה וזה מכעיס אותי. אני מרגיש אדם רע למרות שבמקור שלי אני אדם טוב מאוד והרבה מאוד שנים תרמתי מעצמי אם זה לשירות לאומי ואם זה בתרומות כספיות ופיזיות שונות לכל מיני עמותות, תמיד נתתי בסתר ואף פעם לא השווצתי אבל עדיין כשאנשים חושבים עליי הם רואים אדם רע, וכך גם לפעמים אני.
יותר מזה, לפעמים כשאני מגיע למקומות הומי אדם כמו סופר ודברים כאלה, אני מרגיש כאילו אני שקוף. אני מפחד ממקומות כאלה כי אני יודע שאם חס וחלילה יקרה משהו לא יהיה מי שיעזור לי וזה כבר שנים. מקומות לחוצים ודחוסים עושים לי נורא וגם הקורונה עכשיו עם כל הקטע, חרדה מלאבד את הבית כי בעלי דירות תמיד היו אנשים קשים (המשפחה שלי הייתה חיה בשכירות כל החיים) והפחד התמידי שגם אותי יגרשו מתישהו, הרגשה שאני (וגם אשתי אבל היא לא שותפה להרגשה) אנשים שאף אחד לא שם עליהם. אנחנו כלום.
וכל מה שכתבתי כאן רק מעצים את חוסר האהדה שלי לאנשים.
אני לא שונא אותם, אני פשוט אדיש. לא אכפת לי מהם. אם אני אראה קבוצה של אנשים נותנת מכות למישהו אני לא אתקשר למשטרה ולא אעשה כלום. אני אלך. כי למה לי להסתבך? זה לא ענייני. ואם לי היו נותנים מכות ואני הייתי במקומו, אף אחד לא היה עושה שום דבר...

יש טיפול לזה? והאם אני בכלל צריך טיפול? אני לא יודע כלום.
יש כאן מישהו שמזדהה איתי או לפחות מבין את מה שאני חווה?