דיכאון וחרטה. מרגיש זקן בגיל 25

היי, אני מקווה שזה לא יהיה ארוך מדי אבל אשמח לייעוץ. אתחיל מזה שפרקתי את מה שעל ליבי מול הורי ומול בת זוגתי אבל זה לא עזר ואני מתלבט אם עלי לפנות לפסיכולוג או כבר לרופא משפחה ופסיכיאטר ולנסות לקחת משהו נגד הדיכאון. היתה לי כבר בעבר תקופה קצרה של דיכאון שלוותה בחרדות ותחושה של חוסר משמעות בגיל 21, הייתי פעם אחת אצל פסיכולוג שלא דיבר יותר מדי אבל זה עזר אני מניח כי פרקתי מולו כל מה שישב לי על הלב.
קוראים לי מיקי (שם בדוי) ואני בן 25. אתחיל מזה שלכאורה כלפי חוץ הכל נראה טוב, אני לומד רפואה באוניברסיטה וכרגע באמצע התואר, יש לי בת זוג אוהבת, חברים שאוהבים אותי ורוצים בחברתי ומשפחה תומכת.
מגיל קטן סבלתי מחוסר בטחון והייתי נורא מופנם. תמיד התחמקתי מסיטואציות חברתיות והייתי סגור, הייתי מעביר את זמני בבית מול המחשב. רק בסוף שנות התיכון התחלתי קצת להיפתח ולעשות דברים עם החברים, אך עדיין הייתי נמנע מדברים כמו טיולים שנתיים ואירועים חברתיים.
בצבא שירתתי כלוחם, והרגשתי שזה עזר לי להיפתח ולצבור ביטחון, אך עדיין הייתי סגור וכשהייתי יוצא הביתה הייתי נפגש עם אותם חברים ועושה את אותם הדברים ולפעמים גם מעדיף להיות בבית.
אחרי הצבא כשהתחלתי ללמוד, שוב היה לי קשה להיפתח לאנשים ולהכיר חברים ושוב הייתי נמנע מאירועים חברתיים שלא עם החברים הקרובים בלבד.
החברים שכן צברתי במהלך הדרך מרגיש כאילו זה היה בכורח הנסיבות ולא עשיתי שוב דבר אקטיבי בשביל זה.
כרגע בגלל הקורונה אנחנו לומדים דרך הזום, חזרתי לבית של ההורים ואני נמצא רוב הזמן בבית. נפגש עם החברים מהבית לעתים רחוקות, ואלה מהתואר לעתים רחוקות אף יותר. רק את בת הזוג שלי אני רואה באופן קבוע.
מרגיש פתאום זקן, אין לי חשק ללמוד. מרגיש חרטה שלא הייתי יותר פעיל בתור ילד או נער מתבגר, אפילו בתור חייל. מרגיש פספוס שלא צברתי מספיק חוויות ולא הכרתי מספיק אנשים. מרגיש שמפה והלאה מחכה לי רק קריירה עד הפנסיה, משפחה וילדים. מרגיש שלא חייתי מספיק ולא יודע איך לעשות את זה, במיוחד עם הלימודים שהם דורשניים. מרגיש שאין לי מספיק חברים לדבר איתם או לעשות כיף ביחד, מרגיש שאני חי חיים משעממים. מרגיש שהדבר שהכי הייתי רוצה זה לחזור 10 שנים אחורה.
כמובן שכל התקופה הזאת עם הקורונה לא תורמת לסיטואציה.
מודה למי שקרא עד לפה :)