מה אני מפספסת? איך להתגבר על רגשי נחיתות ואפס תחושת פוטנציאל?

אני לא רוצה לתרץ את עצמי, ברור לי שאני צריכה לקחת על עצמי אחריות מלאה, אבל אני מאמינה שלכל התנהגות יש מניע גם אם הוא לא ברור וקבור עמוק, יושב במוח ומשפיע ברמה האוטומטית והאינסטינקטיבית. היתה לי ילדות לא פשוטה, משפחה לא פשוטה, והיה לי 0% בטחון ואהבה עצמיים מאז שאני זוכרת את עצמי. תמיד הייתי מופנמת, מרוחקת מהחברה, חרדה ורגישה, ואף פעם לא היה לי מקום חם ובטוח לחזור אליו בבית. ועכשיו - אני מתקשה בטירוף בעבודה, וביצירת קשרים חדשים. אני תמיד מציבה לעצמי ציפיות ברף גבוה, כי לומר לעצמי שאני לא מסוגלת זו תחושה מלוכלכת נורא. זה נובע מכך שכנערה היה נאמר הרבה שאני ׳אינטליגנטית׳ מאנשים שונים שהכרתי, וזה היווה איזשהי נחמה - לחשוב שזה קטע - שאנשים רבים שמתמודדים עם ריחוק או נסיגה חברתיים, אינטרוברטיות, או עבר קשה ואפילו הפרעות נפשיות נוירוטיות לעתים קרובות יותר מזוהים כבעלי אינטליגנציה גבוהה יותר. ואז פיתחתי לחשיבה הזו אובססיה, כי בכל מקום בעולם האמיתי אני פשוט לא מסתדרת, הייתי צריכה הסבר מנחם להישען עליו, ולומר לעצמי שאני לא אשמה וגם לא פחות טובה מאחרים אם לא לפעמים יותר. זה טיפשי באופן מאוד אירוני אבל נאמר בכנות די צובטת. תסביך נחיתות-עליונות כזה. וזאת חשיבה לא בריאה. וגם מטעה. כי אני משקיעה אנרגיה בדברים הלא נכונים, והיא גם סותרת את המציאות שלי לחלוטין, והציפיות שלי מעצמי מתרסקות כל פעם מחדש - ואז אני מתרסקת בעצמי. יכול להיות שיש עוד משהו שאני מפספסת כאן, או בפוסט הזה בכלל, וזה לגמרי יוכיח את זה.
לפני כמה זמן אני עברתי בין מקומות עבודה שונים, עד שהשתקעתי במקום עבודה מאוד טוב שמעורר התפעלות בקרב אנשים ששואלים אותי עליו. מקום עבודה ראשון באמת רציני מבחינה מקצועית אחרי הצבא. ואפילו אין הרבה עבודה מאחר שתקופת הקורונה עדיין שוררת ברקע. אין לחץ. הכל נורא פשוט. והאנשים איכותיים ואף מגובשים.
אני קולטת שאני לא יכולה לעמוד בשום סטנדרטים. אנשים מאוד מפקפקים בי שם. אני לא מצליחה לחשוב. להעלות פתרונות. לחבר מידע ולהגיע למסקנות. באמת, השאלות שאני שואלת נתפסות כטיפשיות. כשהייתי חדשה זה היה לגיטימי. עכשיו זה כבר לא. אני המגושמת הזאת כשצופים בה עובדת. המגמגמת, וההיא שלא מחזיקה איתך שיחה כמה דקות. כל פעם שנופל עליי משהו אני שוהה לרגע ותוהה מה אני צריכה לעשות, מעופפת לגמרי. מה נסגר איתי. אמרו לי שאני צריכה להתאפס על עצמי. אני מקבלת יחס קר מהאנשים ומאלו שאני תופסת מהם חכמים שרואים אותי מהצד ואני מרגישה נורא עם זה. אני מרגישה שאני לא ראויה לתפקיד, שהוא לא תפקיד מורכב והוא מיועד בדיוק לצעירים כמוני. אני באמת מאוד מעורערת ומטילה ספק ביכולות ובערך שלי וזה מרגיש רע. ממש רע.
אולי זו תוצאה של חוסר ניסיון חברתי, נמנעתי כמעט מכל אינטראקציה חברתית במשך שנים - אין לי מושג מי אני כשאני עם אנשים, וניתן לראות כמה אני מגיבה ברגשנות לשיפוטיות, לביקורת ולמחשבות של אנשים עליי. ועכשיו אני מרגישה מוצפת מכל סיטואציה, אני לא בוחרת לחוות את זה ככה. ואם באמת היה לי פוטנציאל גבוה הייתי מתגברת על זה. כי עברתי דברים. עבדתי, והייתי בצבא. היה קשוח. נחשפתי. התמודדתי. לא לגמרי חסרת ניסיון. מה הבעיה? בטח אפילו הפוסט מטופש. אני מנסה לעבוד על זה אבל אני לא מצליחה להתגבר על השיט שלי לבד ואני פשוט לא מכירה מציאות אחרת. יצאתי מאיזשהי סוג של בועה ואני מבינה שהבעיה היא בי, אחרי תקופה שחייתי במחשבה שרוב האנשים בעולם פשוט לא רגישים ולא חושבים לעומק בשביל להכיל שוני ומורכבות. כי זה לא באמת נכון, לפחות כבר לא בגיל הזה.
יש לי חברות מדהימות שתומכות בי ואוהבות אותי, אבל אני מרגישה בודדה כי איבדתי את עצמי. אני מרגישה הרבה מאוד שנאה עצמית כי אני לא יודעת על סמך מה אני יכולה להעריך את עצמי אפילו קצת. אני מרגישה כל כך לא מוצלחת. אני חוששת שאני לא יכולה ללכת לפסיכולוג מבחינה כלכלית ואני גם מטילה קצת ספק באמינות המקצוע. אבל הרגשתי שאני חייבת להוציא את זה איפשהו וזקוקה לעצה כדי לא לרחם על עצמי עוד. אין ספק שאני תקועה מאחור בפער מהאנשים שסביבי. אולי אני באמת מפספסת משהו ואקרא משפט שיפקח את עיניי. תהיו רעים. אל תרחמו עליי. אני אעריך את זה.