למה אני לא מצליח להתגבר על עלבון מתמשך מלפני שנים?

לפני כמה שנים עבדתי בארגון ציבורי קטן אבל מוכר - ארגון מהסוג שלא צריך לשמוע עליו בשביל לדעת שהוא קיים. זה היה גם ארגון מהסוג שפעיל יותר בתקופות מסוימות של השנה מאשר באחרות. הצטרפתי בתחילתה של תקופה רווית ארועים, וחשבתי שזה יתן לי לצבור ניסיון מקצועי מרשים.

בלי להיכנס לסוג העבודה, בואו נגיד שהתפקיד שלי היה ליצור חומרים על סמך חומרי גלם, שמהר מאוד הבנתי שחלק גדול מהם בכלל לא היה ברשות הארגון. זאת לא היתה משרה מלאה (גם לא יכולתי לעבוד במשרה מלאה באותה תקופה) והשכר היה בהתאם. כשחומרי הגלם היו זמינים העבודה היתה כיפית ולקחה זמן סביר בהתחשב בשכר, ובשאר הזמן היא היתה סיוט. אפשר לומר שחצי מזמן העבודה שלי הושקע בהשגת חומרי הגלם האלה.

אחרי כמה שבועות כבר הבנתי שהמנהל שלי לא מתכנן לעשות כלום על מנת להשיג את חומרי הגלם, ואמרתי לו שאני רוצה העלאה משמעותית בשכר. הוא אמר שנדבר על זה "אחרי X", ואז "אחרי Y" (הסכמתי לחכות כי ידעתי שזאת תקופה עמוסה לארגון), ואחרי שכל הארועים האלה עברו הוא הכחיש שהוא אי פעם אמר את זה ואמר שהוא לא רואה שום סיבה לתת לי העלאה. הסברתי לו כמה שעות בשבוע אני עובד, והוא אמר שזה לא ענין שלו כמה זמן לוקח לי, ואמר שעובדת אחרת של הארגון מקבלת אפילו פחות ממני על תפקיד "דומה". (להגיד שהתפקיד שלה היה דומה לשלי זה כמו להגיד שנהג משאית זה מקצוע דומה לנהג מרוצים. בקיצור, "מנהל" שאין לו מושג מה עושים אנשים שכפופים אליו ישירות.)

אם זה היה קורה בתקופה אחרת של השנה הייתי עוזב מיד ואולי אפילו מאיים לתבוע, אבל זה קרה בתקופה של השנה שבה היה קשה למצוא עבודה במקצוע שלי, וגם הארגון עצמו עמד להיכנס לתקופה פחות עמוסה, ולכן החלטתי להישאר ולחשוב שוב על הדברים בהמשך.

מה שסיבך עוד יותר את המצב היה שהיה לארגון עוד עובד במשרה חלקית. אדם עם בעיות רגשיות קשות, אפס יכולות שקשורות למקצוע שלו וכנראה גם יותר מדי זמן פנוי. הוא לא היה המנהל שלי, וכל הקשר המקצועי ביננו היה שהוא השתמש בחלק מהחומרים שיצרתי, ובכל זאת הוא מצא לנכון להתערב לי במספר לא סביר של עניינים, כולל כאלה שלא קשורים אליו בכלל. המנהל שלי נתן לו להתערב לי בעבודה כאוות נפשו, פשוט כי לא היו לו היכולת או הרצון לשמוע את שני הצדדים ולהגיע להחלטה הגיונית.

אתן לכם דוגמה קיצונית אבל מיצגת: פעם אחת, לקראת סוף התקופה העמוסה, עשיתי בחומרי הגלם שינוי שכל אדם שפוי היה עושה בהיעדר הוראה אחרת (שלא היתה - מאף אחד), ושנועד למנוע פגיעה ברורה ומשמעותית בעבודה שלי. ברגע ששלחתי את זה לעובד האחר הוא התקשר לצעוק ולאיים עלי במשך רבע שעה (את השינוי שעשיתי היה אפשר לבטל תוך דקה, אבל כנראה היה לו יותר חשוב לריב) עם טענות הזויות לגבי אפשרות (לא סבירה בכלל) של פגיעה (חסרת כל משמעות מעשית) בעבודה שלו, ואחר כך כנראה גם התקשר להתבכיין למנהל, ששלח לי הודעה להחזיר את החומרים לאיך שהם היו. כשהמנהל שלי מוכן לפגוע בעבודה שלי בצורה כזאת בגלל טענות כל כך הזויות של העובד האחר, הוא בעצם אומר שהעבודה שלי חסרת כל חשיבות מבחינתו. אם הייתי עוזב באותו רגע הייתי דופק אותם חזק, אבל מוותר על חודשים של תשלום בעבור כמות סבירה של עבודה ויוצא בהרגשה שיצאתי פראייר מכל הסיפור הזה.

כמה חודשים אחר כך הארגון שוב עמד להיכנס לתקופה עמוסה, ובנוסף העובד האחר הטיל עלי רשימת מטלות שהיו מעסיקות אותי במשך שבועות (הוא עוד לא הבין שהוא לא המנהל שלי?), ואז מצאתי תירוץ לעזוב.

מבחינה מקצועית וכלכלית, ההתנהלות שלי היתה נכונה לחלוטין, אבל מבחינה רגשית היא גבתה מחיר כבד. השאלה שלי היא, למה עד היום אני כל שבוע חושב על זה? אולי עכשיו, כשאני מבין איזה אנשים מגיעים לתפקידים בכירים בתחום שלי, אני מפחד שהסיפור יחזור על עצמו בעתיד (למרות שזה עוד לא קרה)? ואולי יש מוסר השכל שלא למדתי מהסיפור הזה?