הכרתי גבר ערבי שלא יוצא לי מהראש

גדלתי בבית רגיל, חילוני, מעמד הביניים. החיים שלי חיים דיי בנאליים ורגילים. מעולם לא נחשבתי לילדה הכי יפה אבל גם לא הכי מכוערת. הייתי ממוצעת בהכל. לא הייתי ילדה בעייתית או מרדנית, תמיד עשיתי מה שציפו ממני. לא התנשקתי או שכבתי עם גברים עד גיל 23 שזה נחשב מוזר בשביל אישה חילונית שגדלה בסביבה ליברלית. זה לא שגברים לא עניינו אותי פשוט הרגשתי שאין לי את השפה המשותפת איתם ואין לי מושג איך ליצור אותה וגם לא ממש התאמצתי כי הייתי עסוקה בלימודים/צבא וכו. תמיד רציתי לתת את הכי טוב שלי ושהסביבה תהיה מרוצה ממני.
כשהתחלתי את הלימודים הרגשתי שאני לא מוצאת את עצמי שם, הכל נראה לי מוזר ומבלבל והמקצוע שכל כך רציתי ללמוד פיתאום התחלתי להעלות ספקות לגביו. האנשים נראו לי קרים ומרוחקים והיה נראה לי שעשיתי טעות, אבל המשכתי בכל זאת ועם הזמן זה נהיה יותר סביל כשהתחברתי לשתי בחורות שהיו נחמדות וגם הרגישו בודדות שם כמוני וככה העברנו את הלימודים, ביחד בהפסקות, עוזרות זו לזו בלימודים ולפעמים גם מדברות על דברים אישיים.
באחת ההפסקות ראיתי מרחוק גבר צעיר שמתקרב אלינו והוא הסתכל על אחת הבחורות אבל היא היתה עם הגב אליו ונראה היה שהוא מכיר אותה ואז כשהוא עבר לידה הוא אמר את השם שלה, היא קפצה מרוב הפתעה ואז הסתובבה, חייכה וקראה לו בשם שלו, שאלה אותו מה הוא עושה פה והוא אמר לה שהוא גם לומד פה, הם ניהלו שיחה קצרה ואחר כך הוא הסתכל עליי ועל הבחורה השנייה שהוא לא מכיר, חייך אלינו ואמר לנו שלום, היה לו מבטא שהזכיר מבטא ערבי. אמרנו לו שלום בחוסר נינוחות כי היינו קצת מופתעות מהווייב הזורם והנחמד שלו ולא ידענו אם הוא מסתלבט עלינו או לא. הרגשתי ממנו סוג של חום כזה והרגשתי שאני רוצה להכיר את הבן אדם הזה יותר טוב. כשהוא הלך, הבחורה שמכירה אותו אמרה שהם פעם עבדו ביחד ואז המשכנו לדבר על הנושא שדיברנו עליו לפני שאותו בחור עבר אבל הראש שלי היה בבחור ההוא. הגוף שלי הרגיש מוצף בהתרגשות שעכשיו אני יכולה להסביר את זה כמשיכה או הידלקות אבל באותו רגע לא ממש ידעתי מה זה, מצד אחד נרתעתי מהתחושות המוזרות בגוף בכל פעם שחשבתי עליו ומצד שני הרגשתי סקרנות לדעת עליו יותר. אחרי אותו יום התחלתי לשים אליו לב במכללה, ראיתי עם מי הוא מסתובב, באיזה מקומות הוא בדרך כלל נמצא בהם. בכל פעם שהוא ראה אותנו הוא אמר לנו שלום ואיחל לנו יום טוב וזה גרם לי עוד יותר לרצות להכיר אותו אבל לא ידעתי איך. יום אחד אחת הבחורות היתה חולה והבחורה השנייה הודיעה שהיא תאחר ואני ישבתי לבד בהפסקה והייתי שקועה בפלאפון. פתאום הרגשתי שמישהו מתיישב משמאלי וזה היה אותו הבחור. הוא שאל איפה החברות שלי ולמה אני יושבת פה לבד ואז אמר לחברים שלו בערבית כמראה משהו בסגנון שימשיכו ללכת בלעדיו ושהוא כבר בא.
שאלתי אותו מה הוא לומד וככה פיתחנו שיחה וראיתי שהוא מאוד אינטלגנט ויותר ביישן ממה שחשבתי וגיליתי שיש לנו תחביב משותף. הוא אמר שאם אני רוצה להמשיך את השיחה על אותו התחביב אפשר לדבר בטלפון או להיפגש אם אני רוצה ואז הוא הביא לי את המספר שלו והלך לחברים שלו שחיכו לו.
אחרי שהוא הלך הרגשתי סוג של אושר על זה שעכשיו יש לי הזדמנות להכיר אותו בלי לצאת מוזרה.

שלחתי לו הודעה ודיברנו הרבה, בהתחלה על התחביב המשותף ואחר כך השיחות הלכו לכיוונים אחרים כמו שיחות על החיים ושיחות אישיות יותר על המשפחה. התחלנו להיפגש ולדבר כידידים, ואחרי חודשיים בערך היתה לו פליטה כמו "הלוואי שהיתה לי חברה כמוך" ואז אמרתי לו "למה אתה צריך מישהי אחרת? אני לא מספיק טובה בשבילך?" ואז הוא אמר לי שהוא מתכוון למובן הרומנטי והודתי בפניו שיש לי כלפיו רגשות בערך מהמפגש הראשון שלנו והוא אמר לי שהוא גם מרגיש ככה אבל הוא פחד מהתגובה שלי. הקשר שלנו נהיה רומנטי, אינטנסיבי, הרגשתי לראשונה מה זה להיות נאהבת, היה לנו קשר מתוק וסודי. הוא היה הראשון שלי. העברנו את הלילות ביחד ובימים העמדנו פנים שאנחנו שני זרים במכללה. אולי בגלל ששנינו פחדנו מהתגובות של אנשים ולא רצינו שידברו. היינו המפלט זה של זו. היינו מעבירים שעות בדיונים שיכולים להישמע פלצניים או רציניים מדי שבהם היינו מתווכחים או מגיעים להסכמה, ואחר כך שוכבים ואחר כך מתכננים את ההמשך של החיים שלנו ובאיזו מדינה נגור ואיך נתפרנס ואיך נגדל את הילדים שלנו. הרגשתי חיה בתקופה הזאת, אבל חיה באמת כי סוף סוף מישהו ראה אותי כמו שאני וחשק בי ורצה לבנות איתי עתיד. אף אחד מעולם לא הסתכל עליי ככה. זה דיי הבהיל אותי. ברגע אחד של חולשה סיפרתי לאחותי על זה שיש לי חבר ערבי והיא התנהגה כאילו שזה בסדר מבחינתה ואחר כך סיפרה לשאר המשפחה ומאותו הרגע המשפחה התחילה להסתכל עליי עקום. אבל ממש עקום. כל הליברליות שלהם לא עזרה לסיטואציה ופיתאום מהילדה הטובה של הבית נהייתי בשבילם מישהי אחרת. הסברתי להם שוב ושוב שהוא אדם טוב ונקי ושהוא מתייחס אליי יפה ושלא כל הערבים אותו הדבר כמו שלא כל היהודים אותו הדבר ואחרי הרבה הסברים ושכנועים הם עזבו אותי לנפשי אבל נוצרה חומה בלתי נראית ביננו. על פניו הם קיבלו את הסיטואציה אבל איבדתי את האמון שלי בהם.
זאת היתה השנה הראשונה שלי במכללה והשנה האחרונה שלו. כשהוא סיים את הלימודים הוא עבר לעיר אחרת כי הוא מצא עבודה טובה שם והתחיל לעבוד הרבה שעות בעיקר כדי להחזיר את החוב של שכר הלימוד ולחסוך לעתיד. הוא דיבר על זה שעם כל הצער, כשאני אסיים את הלימודים אנחנו כנראה נהגר לחו"ל או משהו כי יהיה לנו מאוד קשה לבנות פה חיים משותפים. אמרתי לו שכשאני אסיים את הלימודים נראה מה נעשה כי לא הייתי בטוחה בזה. אהבתי אותו אבל רציתי לתת לעצמנו הזדמנות לנסות לבנות חיים משותפים בארץ אבל הוא היה יותר פסימי ממני ושלל את זה.
הזמן עבר והמפגשים שלנו נהיו פחות ופחות תדירים. כשהיינו נפגשים הוא היה עייף מהעבודה או בלי מצב רוח. שונה. השיחות איתו נהיו קצרות עם הרבה שתיקות לא נעימות והוא רק חיפש לישון ולסיים את זה מהר. זה די עצבן אותי כי הרגשתי שאולי לא אכפת לו ממני או שהוא כבר לא אוהב אותי ופשוט ניתקתי איתו קשר בלי להגיד לו כלום. הרגשתי שבא לי לנקום בו על זה שהוא השתנה. שזה דבר נוראי לעשות אבל הרגשתי פגועה ולא ידעתי איך לבטא את זה אז פשוט התעלמתי מהטלפונים שלו וההודעות שלו. אמרתי לעצמי שאני אנסה להמשיך בחיים שלי בלעדיו לא משנה כמה קשה זה יהיה. הוא ניסה במשך כמה חודשים ליצור איתי קשר ולפעמים הייתי עונה לו ומתרצת שאני עסוקה מדי ולא יכולה להיפגש איתו בקרוב. יום אחד הוא פשוט הפסיק לנסות ליצור איתי קשר (בצדק) ושכחתי ממנו. לא היו לנו חברים משותפים חוץ מאותה בחורה מהמכללה שהכירה אותו באופן שטחי ממקום עבודה משותף בעבר ככה שלא היה אף אחד שיזכיר לי אותו או ישאל עליו. המשכתי לצאת עם גברים אבל הוא תמיד היה בראש שלי והייתי משווה כל גבר שהכרתי אליו ואף אחד לא הגיע לקרסוליים שלו מכל הבחינות. הוא היה הכי טוב מבחינה אינטלקטואלית, מינית, רומנטית. הוא היה חבר אמת שלי. ההבדל היחידי ביננו היה הבדל התרבות שתמיד חיפשנו לגשר עליו בדרכים מעניינות ויצירתיות וחשבנו אפילו לאמץ תרבות חדשה או דת חדשה שלא קשורה לאסלאם או ליהדות כמו בודהיזם למשל. לא הפריע לי שהוא ערבי, זה לא היה אישו מבחינתי, והוא לא ראה אותי כרק יהודיה. ראינו אחד את השני מעבר לדת וללאום של ההורים שלנו, כל אחד ראה בשני את האדם שהוא.
עברו כמה שנים. לפני כמה חודשים מצאתי אותו במקרה באינסטגרם והתחלתי לעקוב אחריו והוא התחיל גם לעקוב אחריי. ראיתי שיש לו תמונות עם בחורה מסוימת, הרבה תמונות עם אותה הבחורה והבנתי שהיא כנראה חברה שלו.
בסוף לפי הסטוריז שלו הבנתי שהיא אשתו ושהם נשואים ויש להם ילדה. זה שבר לי את הלב והרגשתי שאני הייתי צריכה להיות במקום אישתו. כעסתי על עצמי וכעסתי עליו ועל העולם על זה שאחרי כל התוכניות שלנו והשיחות והתקוות והציפיות זה נגמר ככה. הרגשתי שפשוט הפסדתי את הבן אדם הזה בגלל האגו שלי, רק בגלל שהייתי מרוכזת באגו הפגיע שלי בלי להתחשב בזה שהוא פשוט עבד קשה והיה עייף אבל כן עשה מאמצים להיפגש איתי בכל מקרה. במקום להיות יותר מבינה או מכילה או להעלות את העניין הזה בפניו בחרתי לברוח ולהתעלם כי חשבתי שזה יהיה קל למצוא עוד מישהו כמוהו או יותר טוב.
לפני משהו כמו שבועיים הוא שלח לי באינסטגרם הודעה בפעם הראשונה מזה כמה שנים ושאל לשלומי והציע שניפגש לעשות הליכה ולדבר.
בלב שלי שמחתי שהוא יוצר איתי קשר כי התגעגעתי אליו ורציתי לראות אותו.
כשנפגשנו הוא היה אותו הדבר רק עם יותר עייפות בעיניים. נראה שהוא עבד קשה כל השנים האלה, המקצוע שלו לא פשוט. הוא אמר לי שהוא מתגעגע לתקופה שלנו ושהוא תמיד חושב עליי ולא מבין איך זה הסתיים ככה ביננו.
שאלתי אותו אם הוא אוהב את אשתו והוא אמר שהיא אישה טובה ושהוא אוהב את הילדה שלו אבל הוא קצת מתחרט על זה והיה מעדיף שהילדה שלו היתה הבת שלי ולא הוסיף יותר. ביקשתי ממנו סליחה על זה שנעלמתי לו ככה והסברתי לו שהרגשתי פגועה ממנו ולא ידעתי איך לבטא את זה ובגלל חוסר הבגרות שלי העדפתי לברוח. הוא אמר לי שנשבר לו הלב כשהוא הבין שכנראה לא נתראה יותר כי התחמקתי ממנו והחליט שבכל הכוח הוא חייב להמשיך הלאה. זאת היתה שיחה קשה ומבולבלת ועם זאת הרגשנו הקלה מסוימת במפגש הזה. התחבקנו דקות ארוכות ואחר כך נפרדנו בחום. מאז אני לא מפסיקה לחשוב עליו ולחשוב על זה שהוא כנראה פשוט ויתר עליי והמשיך הלאה ובונה חיים חדשים ושפיספסתי אותו. אני מקווה בתוכי שהוא ינסה להתגרש מאשתו כדי להיות איתי וללכת לפי התוכניות שלנו אבל כנראה שזה כבר לא יקרה כי הוא מחוייב אליה ויש להם ילדה משותפת וזה מותיר בי חור עמוק ותחושה חמוצה וכואבת.
אני חולמת חלומות על זה שהוא רוצה לנסות להחיות את הקשר שהיה לנו בכל מחיר ואז פותחת את הפלאפון לראות אם קיבלתי הודעה ממנו ומתאכזבת. אני יודעת שזה אגואיסטי מצידי לקוות שמישהו יפרק משפחה בגללי. אני חושבת על זה שבטח עכשיו טוב לו עם אשתו ואולי יותר קל לו איתה כי היא מאותה התרבות שלו ושיש להם ילדה משותפת ושהם מאושרים ואני מקנאה בכמה שהוא בטח דואג לה ושומר עליה. אני יודעת שזה לא יביא אותי לשום מקום לחשוב על זה ועליו אבל אני לא מפסיקה לחשוב על זה וזה ממש משפיע עליי ומפריע לי להתרכז בדברים. מה לעשות? איך להפסיק לחשוב עליו ולהמשיך הלאה?