תמיד חשבתי שאני צריכה ללכת בעקבות הלב שלי ללכת אחרי מה שאני מאמינה, אבל כל הזמן אומרים לי שההפך הוא הנכון, אני לא מוצאת את הנתיב שלי...

אז היי,
אני מקווה למצוא כאן מענה.
כשהייתי ביסודי לא הבנתי את זה,
בבית ספר עף המושג הזה מידי פעם, ובכיתה ח התחלתי להבין "שהמושג" הזה חי וקורה אצלי.
אני חרדייה, כרגע לומדת בסמינר חרדי.
בכיתה ט מצאתי את עצמי מפתחת שוב רגשות לחברה לכיתה, עכשיו זאת לא דרמה סה״כ, אבל בשבילי זה כן היה.
זה היה כל תקופת ט ו י ועדיין לפעמים: "לא, אני לא אוהבת אותה, לא ככה..." ואז: "אני אוהבת אותה וזה בסדר," ואחר כך: "אין סיכוי, אני לא רוצה את זה."
בהתחלה מבחינתי זה כל מה שהגדיר אותי, זה שאב ממני כ"כ הרבה אנרגיות, להסתיר. להסתיר. ולהסתיר. להתכחש. ולהתכחש. הרבה התכחשות היה שם...
אמרתי לעצמי כל הזמן שאני מדמיינת, אבל אני בנאדם ריאלי, ידעתי את זה, אבל בחרתי להשקיט את זה ויצא שהשקטתי את עצמי,
התרחקתי מחברות שלי, התכנסתי בתוך עצמי, איבדתי את חברות שלי בתחילת י', חוץ משתיים שלא ויתרו עליי.
את הראשונה הכרתי דרך האינטרנט, היא ידעה מזה כשהכרנו ועברה איתי את כל התהליך,
השנייה היא החברה הכי טובה שלי סיפרתי לה, היא הגיבה ממש יפה. יש עוד אחת שסיפרתי לה על זה אבל אנחנו לא מידי בקשר.

הקראש שלי, לא מידי בעד הקהילה הגאה, דיברנו על זה והיא אמרה שהיא לא תרצה להיות עם לסבית באותו החדר ושאלתי למה, היא ענתה שזה כמו להיות עם גבר לבד באותו החדר.
יש לי דוגמאות בשפע אבל זאת לא הנקודה.
ההורים שלי יודעים ושלחו אותי לטיפול. פסיכולוגית בגדול.
אני די מתחבטת עם עצמי כל הזמן, אני לא רוצה להרגיש ככה, אבל רוצה להיות שלמה, אבל איך שלמה? להמשיך להסתיר להתכחש?
לספר לקראש על הרגשות שלי זה לא הוגן, חשבתי שזה הפיתרון האידיאלי לקבל את 'הלא' שלי להמשיך הלאה, אבל לא. אני לא רוצה שזה יהיה יותר מידי בשבילה, לא רוצה לאבד יותר ממה שאיבדתי...
וגם זה לא הרגשות שלי כלפייה, זאת הנקודה שאני אוהבת גם בנות.
מבחינתי הצלחתי לקבל אבל לא לגמרי את זה ואז ההורים אמרו לי שאני מתקבעת מהר בזמן שכל כך הרבה זמן נאבקתי עם עצמי. רציתי כל כך להאמין להם, אבל זה שרציתי לא שינה את זה שאני אוהבת גם בנות, שאני בי.
הם אומרים, לא בגלוי שיש בי בעיה,
להיות עם בחורה בחברה החרדית זה בסדר לא מידי אבל יכול להתקבל, מבחינת ההורים שלי זאת לא אופציה, זה שובר אותם ואני מרגישה כל כך לא הוגנת. אבל אין לי מה לעשות עם זה.
הקטע שאני כל כך לבד עם זה, אני לא מכירה אפילו מישהו אחד שהוא על הרצף הלהטבי. חשבתי ללכת לאיגי אבל זה לא אפשרי לי כרגע.
אני לא יודעת למה הטיפול מועיל, זה רק גורם לי להרגיש לא בסדר שיש בי בעיה, אני חושבת שאיבדתי את עצמי.
ההורים והפסיגולוגית אומרים שזה קורה לכולם ולהתקבע על כך משמע להרוס לי את העתיד, ההורים שלי מאוד מתוכננים לגביי העתיד שלי ככה שזה מובן, אולי אני טועה אולי אני באמת מתקבעת אולי זאת העובדה שאני רוב הזמן עם בנות, אבל אני לא רק עם בנות, סיפרתי לעצמי כל כך הרבה סיפורים, אני רוצה למצוא את הנתיב שלי ולהיות סוף סוף מאושרת ושלמה.