החיים לא מתקדמים לכיוון הנכון

שלום לכולם..
אני בת 27 והחיים שלי התחילו ככה: רקע סוציו אקונומי נמוך מאוד + הורים גרושים כשהיתי בת 4 + אמא חד הורית שהרוויחה מינימום + אבא שגר בחו"ל ואף פעם לא היה שם נפשית וכספית.
משם זה התקדם בזה שהלכתי כמובן לבית ספר ובגלל שהשכונה היתה ענייה אז האוכלוסיה היתה בהתאם וחברים משם לא יצאו לי (ערסים, אלימים, משפחות הרוסות...) ספגתי הרבה אלימות והיתי אומללה.
אחכ חטיבה תיכון- חברה אחת או שתיים אבל לא אמיתיות...אחכ אחי נפטר (כשהיתי בת 14 והוא בגיל 15...) ועברנו לעיר אחרת - שם הכרתי חבורת בנות נחמדות אבל הקשר איתן לא התפתח עד לבילויים רבים יחד ככה שזה נבל (והן גם נשואות שזה בכלל כבר מרגיש לי לא זה).
צבא- וואו, היתה התקופה הכי טובה בחיי מבחינת כמות חברים וכולם היו אנשים שחשבתי שאיתם זה להרבה זמן... אבל נשארתי אחרי השחרור רק עם 1 שהיא גם נהרסה והלכה בדרך לא טובה ואז הרגשתי שהיא לא מי שהיתה...
אחכ לימודים - שם היתה לי רק חברה אחת, שגם איתה הקשר לא החזיק כי היא פגעה בי.
אחכ עבודה- שוב כמו בצבא היתי "מקובלת" אבל ההוא עזב וההיא עזבה וזה כבר לא היה זה כי הם לא רצו כבר להיפגש כמו פעם.. ונשארתי רק עם 1 עד היום.
מה שאני רוצה לומר זה שאני מרגישה שיכולתי לפרוח כלכך אם היתה לי סביבה אחרת... ויכולתי לתת כל כך הרבה לעולם ממני.. שזה פשוט לא יוצא וחבוי עמוק עמוק בלב כי אין לי למי להוציא את זה.... אין לי אנשים שמרימים לי ותומכים וכאלה שאני יכולה לחגוג איתם יומולדת/מסיבות בקבוצה.... זה כלכך חסר לי ואני מרגישה שבגלל הנושא הזה אני מפסידה הרבה בחיים ולא מתקדמת בשאר התחומים... תמיד הרגשתי את זה בלב אבל באמת שניסיתי ונתתי ועשיתי אבל הגורל כל הזמן משאיר אותי לבד...
בנזוג אין לי כי אין לי איפה להכיר גם בין היתר בגלל שאני לא יוצאת כי אין לי עם מי...
וחתונה?... תמיד חלמתי שתהיה לי חתונה עם הרבה חברים שמרימים לי ואוהבים... שארקוד איתם עד אור הבוקר... אבל אין לי... ומרגישה שזה כבר כלכך מאוחר לבנות את זה.. היום בכיתי כי הבנתי שחתונה כזו אולי גם לא תהיה לי.........
אני אולי נשמעת מפונקת אבל לא... זה פשוט כי אני בנאדם חברותי כלכך ולא מבינה מה קרה שם בדרך, פשוט חוסר מזל במשך 27 שנה...
מה לעשות אנשים? איך להרים את עצמי מזה? מה לעשות???...