מתוסכל מינית אישתי ברמה שמתחיל להרהר מה הלאה, מה עושים מכאן? להשלים עם זה?

אמצע שנות השלושים, נשוי עם כמה קטנטנים, עברנו לפני כמה שנים לחו"ל ושנינו מרוצים מאד מהשינוי. לא חסר כלום ועל פניו הכל מעולה.

אבל אני מתוסכל מינית מאישתי בצורה שכבר גורמת לי להתחיל להרהר מה הלאה.

אישתי מעולם לא הייתה מינית במיוחד, יותר בשביל לסמן וי או לרצות אותי.
בשנתיים שלוש האחרונות זה הגיע לרמה שאך ורק אני יוזם, אני באמת לא זוכר מתי היא אי פעם יזמה.

אחת לחודש, חודש וחצי במקרה הטוב שוכבים.. וגם אז, טכני ומשעמם לגמרי.

זה הביא אותי למצב שאני רק רוצה לגמור עוד לפני שהתחלנו, רק בשביל לשחרר את הלחץ הפיזי וממש לא מעבר, אין תשוקה. אוראלי לא בא בחשבון אצלה או כל דבר שהוא מעבר לנורמה, אפס מאמץ.

זה מבאס ביותר, אני גם כבר לא כל כך יוזם כי אני מרגיש שמהצד השני אין כ"כ עם מי לעבוד בקטע הזה.

היא כל היום מטיילת, קונה, נוסעת ברכב פאר, בית פאר, הפוקוס המרכזי שלה בחיים זה לגדל את הילדים.. שזה מהמם ובדיוק מה שרציתי, התחושה הכללית היא כאילו היא עושה לי טובה..והאמת שהיא ממש לא.

אני נראה טוב, יש לי לא מעט כסף, מאמין שאוכל למצוא לי אחלה פרטנרית במידה וזה לא יתקדם.

חשוב כן להגיד שהיא אישה טובה ואמא טובה ועל זה אני ממש מעריך אותה, אבל פחות בת זוג.
מרגיש לגמרי במלכודת.

איך אני יכול לקום ולעזוב כשיש ילדים קטנים ברקע? לא מסוגל לעשות להם את זה, את הטלטלה הזאת. לא רוצה להרעיד את העולם שלהם בגלל זה.

דיברתי איתה כמה פעמים, התקשורת בינינו סבירה, היא די מפוצצת או בורחת מהשיחה כשקצת נהיה לא נוח.

ייאמר לזכותה התירוצים היו מגוונים מאד. אבל במשך כל כך הרבה זמן.. אי אפשר להמשיך לאכול את זה, זה ממש לא אמין.
תמיד כואב לה משהו והיא עייפה בכל שעה ביום.

מה גם שלטענתה כולם ככה..."לא רק אנחנו, יש ילדים אז יש פחות כח וחשק". שטויות.

לא בגדתי בה מעולם וכנראה שגם לא אבגוד, היו לי לא מעט הזדמנויות שמן הסתם דחיתי. אני תוהה אם נגזר עלי לחיות ככה את חיי עם התסכול המעיק הזה.

מה עושים מכאן? להשלים עם מי שהיא ולסבול בשקט?
לשים אולטימטום ולהרגיש אח"כ שהיא עושה לי איזו טובה?
או פשוט לפרק והילדים יתרגלו למציאות החדשה.

שמח שאפשר להוציא את זה מהלב לפחות כאן כי אין מצב לדבר על זה עם חברים או משפחה.

תודה שקראת!