סטודנטית אבל סובלת מאוד, האם כדאי לפרוש מהלימודים?

קצת רקע כדי להבין את המורכבות:
אני בת 28 ומאובחנת בדיכאון כפול. מי שלא מכיר זה אומר דיכאון קליני לפרקים, וכשאין אותו אז יש דיסתמיה שזה אומר דיכאון בתפקוד גבוה.
בנוסף מאובחנת עם OCD קשה וADHD ברמה גבוהה.

אני כרגע לומדת באוניברסיטה הפתוחה, ולפני זה למדתי במוסד אחר ופרשתי בשנה השנייה.
עברתי לפתוחה כי הבנתי שפחות מתאימות לי מסגרות לימודיות, אבל אז הבנתי שפשוט בכללי לא מתאים לי ללמוד.
כלומר, שכל יש. באמת שמבחינת פוטנציאל שכלי אני יכולה להגיע הכי רחוק וזה אולי גם מה שחבל, אבל מבחינה נפשית אני לא מסוגלת. פשוט לא מסוגלת.

אני לא יכולה לתת ללמידה את הזמן שזה מצריך.
אם אני מצליחה להקדיש שעה פעם ב.. אז זה חוזר על עצמו רק אחרי שבוע.
ואז אני נכשלת במבחנים ומתייאשת.
אני נורא, נורא, נורא סובלת מללמוד. סבלתי גם במוסד הקודם ברמה שאני לפעמים חולמת סיוטים בלילה שחזרתי לשם.
אני באמת מתענה, אני לא מתענה רק מהללמוד, אני מתענה בכל רגע שאני לא לומדת ומרגישה אשמה. וככה זה במשך 3 שנים. שהן גם לא עומדות להיגמר כי אפילו אם עכשיו, הרגע אני שותה אבקת קסמים שתגרום לי לשבת ללמוד כל היום, יקח מינימום 3 שנים. וזה ממש לא המצב.
מסביב לשעון זה מציף אותי וסוגר עליי, זה פשוט מרגיש לי עונש וזה גם פוגע בזוגיות.
אני ובן זוג שלי 3 שנים יחד וכל השנים האלה אני סטודנטית במסגרת זו או אחרת והיו לנו אינספור, אבל באמת אינספור ריבים בנושא הזה, שמצד ראשון אני סטודנטית לכן עובדת בחצי משרה ולא מרוויחה כסף פלוס משלמת על הלימודים, מצד שני אני לא באמת לומדת וזה יכול להימשך שנים שאני פשוט לא ארוויח כסף נורמלי.
הוא אמר שאם אני לא רוצה ללמוד זה באמת בסדר ושפשוט אעבוד במשרה מלאה במקום ולפחות נרוויח כמו שצריך. והוא צודק.

אבל מה המורכבות?
שעם כל החוסר רצון והסבל העז שלי ללמוד,
אני גם כל כך רוצה כן לדעת שיש לי תואר.
אני יודעת שאני ארגיש כל כך לוזרית אם אחרי כל זה אני בסוף אפרוש, אוותר לעצמי בגלל כל זה.
לכל החברות שלי יש תואר, לכל בנות הדודות שלי יש תואר ואני מבטיחה שבין כל אלה יש כאלה שאם להם יש תואר אז מרגיש לי פדיחה שאני לא אצלח את זה. אבל אני גם מבינה שהם לא מתמודדים עם דברים שאני מתמודדת.
אני יודעת שההורים שלי יהיו בצער עמוק אם אני אפרוש שזה סיפור מורכב כשלעצמו..אבל בשורה התחתונה יש לי ולאחים שלי היסטוריה ארוכה עם כספים שנשפכו על לימודים שבסוף לא הסתיימו.

ואני גם שואלת את עצמי, במה אני אעבוד?
מה אני אעבוד במשהו מונפץ ולא מעניין כל החיים?
אפילו קורסים עשיתי אין סוף בחיים שלי ובסוף מיציתי הכל ולא התעסקתי בשום דבר מזה.
אז אני מריצה רעיונות אפילו לקורסים או תעודות שמיועדים למקצועות מסוימים אבל אין שום דבר שמעניין אותי.

הדברים היחידים שמעניינים אותי אין בהם כסף או שכיף לי לעסוק בהם כתחביב ולא כמקצוע.
אני תמיד בורחת בסוף לדברים שינתקו אותי, להרכיב פאזלים, לבשל, לאפות, לראות טלוויזיה, רק לא להתמודד עם חוסר השלווה שאני חווה.
אני מרגישה שלפרוש יתן לי תחושת חופש שאני כל כך כמהה לה, שלא לדבר על כמה זה ישפר את הזוגיות.
ואני יודעת שאזכה לזה כשאסיים לימודים אבל זו הבעיה שאני לא יודעת אם אני יכולה לסיים!!
אבל זה יתן לי לחיות עם תחושת אשמה לכל החיים שככה ויתרתי.

אני כל כך אבודה ולא יודעת כבר מה לעשות.