בוא נתחיל ככה:
אני והחבר הכי טוב שלי חברים מהגן. (אני כמעט בת 14 עכשיו).
כשהייתי בגן הייתי יותר מידי היפראקטיבית כזו, לא כזאת שמרביצה או משהו כזה, פשוט היה לי קשה לשבת וכאלה כי יש לי הפרעת קשב.
החבר הכי טוב שלי "נגרר" אחריי, והתחיל לחקות התנהגויות שלי בזמן ההפסקה, לדוגמא, הייתי מוחאת כפיים בצורה מוזרה ורועשת כזו, אז הוא התחיל לעשות את זה גם. יש עוד כמה כאלה, אבל הם ממש שוליים, וזה מה שאמא שלו בעיקר לא סבלה.
כל זה היה עד גיל 6.
כיום אני בת כמעט 14, כיתה ח'.
אז בתקופה האחרונה אמא שלו התחילה שוב לאסור עליו להיפגש איתי.
זה קרה אחרי אירוע שקרה באמת באשמת שנינו (שלי ושל החבר שלי).
אבל זה לא היה ממש אסון, קרה. ואני כמעט לא עשיתי כלום.
אמא שלו היא נורא עקשנית כזו וקשוחה.
כזו שעומדת על שלה, ולא ממש מוכנה לשמוע דעות אחרות..
מאז שהוא סיפר לי את זה אני חיה במין תחושת אשמה כזו, אני לא עשיתי כלום!
אני לא מי שהייתי פעם (וגם, אפשר לחשוב מה הייתי...)
אסור לי לצאת איתו, אסור לי לבוא אליו הבייתה, אסור להתקרב.
עכשיו בבית ספר הוא לא ממש שואל אותה, וגם כשיוצאים ,אני הוא ועוד חברים, הוא משקר שאני לא נמצאת.
על כל זה פשוט דילגתי...
אבל עכשיו הגיע הרגע הכי שובר...שני החברים האחרים שלנו, ישנים אצלו כרגע, ואני נשארת בבית כמו איזה דבילית. יושבת פגועה חסרת אונים.
זה ממש מעליב אותי, והוא עוד מצדיק אותה....(גם קודם, אבל עכשיו הוא ממש עושה מעשים כאלה).
זה מעליב אותי, אני לא עשיתי כלום לאף אחד.
לא בא לי לאבד את החבר הכי טוב שלי! לא בא לי להישאר בלי חברים!
במיוחד שלא עשיתי כלום!!!!!!
מה לעשות?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות