היי,
פרודה (בהשלמה וטוב לי) כבר כמה חודשים. אחרי הרבה מאוד זמן שנוטרלתי וראיתי את החיים בקו אחד שלהם, נחשפתי ל"אני" נוסף שלי בו גיליתי צדדים מהחיים נכונים יותר לי וגיבשתי בדיוק את הצרכים שלי בזוגיות ואיך אני רואה הלאה את החיים. כאמא, המקום הזה רק תורם לי. אני מרגישה בבילויים נטו שלי ושל הקטנה ואני מנסה ללמד כבר מהיום שאמא היא גם אדם בפני עצמו עם רצונות ששווים לה.
הכל אצלי מקבל תמיד קו חינוך של שיוויון, כבוד וחברות. כולם שווים וראוי וצריך לדבר תמיד על הכל.
האבא שלה תמיד יהיה אבא שלה. גם אני אשאף תמיד להיות בקשר ידידותי (אם כי לא קרוב מן הסתם) גם כאשר הרבה פעמים החינוך שלו לא נראה לי בדיוק נכון וחכם אבל ככל שאני יותר רחוקה ממנו, ככה טוב לי.
שם זו הבעיה שלי. שמרוב שאנו שונים, רחוקים וחסרי יכולת לתקשר, כך אולי יתפספס תהליך חינוכי מאוד חשוב.
הפרידה נעשתה ביוזמתי. הסיבות לא חשובות ואני לא רוצה להכנס לסחרחורת פרידה קשה. אני לא איתו, זה נגמר ונשלם וכל אחד ימשיך הלאה. כרגע, זה החלק הכי פשוט כי כל אחד מנהל את הפינה שלו.
רק איך אני ממשיכה הלאה.
האם אני צריכה לדבר איתו (ממש לא בא לי!!) לגרור את עצמי לשיח שהוא לא יסכים לכלום או להתחיל כמו המתלהבים בהסכמים מול עורך דין?
לא מאמינה לעורכי דין ולמסחרה הזאת של 50 אל"ש בשביל חותמת גומי סטנדרטית של פרידה. להביא מגשר?
אני רוצה שדברים יעגנו פורמלית מבלי לשחק איתי עוד כמה שנים.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025