עצוב לי לומר את זה, אבל אני דלוקה/מסונוורת/מאוהבת (?) בשכן שלי כבר 3 שנים (!!)
מצחיק אותי המצב, אבל לא.. אף פעם לא דיברתי או הראיתי לו את זה, כל הדיבורים שלנו הסתמכו פה ושם ״בשבת שלום״ ביציאה מבית הכנסת, או כמה פעמים שהסתמסתי איתו בנוגע לבעיות באייפון (כשבפועל רק חיפשתי תירוצים לדבר איתו..), כל פעם אני עוברת ליד הבית שלו בתקווה לראות אותו, מחפשת כל מצב בכדי להיפגש איתו..
כן, ניסיתי להתגבר על זה בכל דרך אפשרית.
מחקתי תפייסבוק שלו, מחקתי את הפלאפון שלו, ניסיתי להתעסק כל הזמן בדברים אחרים בכדי לא לחשוב עליו, אבל בסופו של דבר זה תמיד חוזר אלי.. הקול הקטן הזה במוח שאומר לי ״ממה את בורחת ? את תקועה עם זה לנצח״ (ככה לפחות אני מרגישה)
האמת, כבר חשבתי לחיות עם זה.. עד שזה הגיע לבני זוג.
יצאתי עם מישהו במשך 3 חודשים ובחיי שאהבתי אותו ( נעזוב את זה שהוא נפרד ממני..), העניין הוא שבזמן שהיה לי חבר ויצא לי לראות את השכן הכל שוב חזר אלי, ופה אני שואלת, מה לעזאזל נסגר איתיייי ?? עכשיו גם להיות עם מישהו אני לא יכולה ?
אני כבר מיואשת.
מצד אחד אני מרגישה שאם אני אשאל אותו ואפתח את הנושא, לא משנה לי איזו תשובה אני אקבל זה מה שישחרר אותי, אני פשוט מרגישה בכלא !
(לפרוטוקול שהוא מדי פעם הראה התעניינות, אבל אף פעם לא הדגיש את זה, מה שגורם לי עוד יותר להיות בתהיות ולמלא לי את הראש בשאלות ומחשבות)
אבל אני לא מסוגלת, הוא בן 30 ואני 19, אני כבר יכולה לדמיין מה הוא יאמר לי .
אני יודעת שזה נשמע חולני (באמת הגעתי למצב הזה ?) אבל אני כבר אובדת עצות..
נשאר לי רק לפרוק את זה ולקבל חוות דעת.