נפרדנו לפני שנה. לא נפרדנו בצורה חד משמעית אלא התנתקנו אבל זה ידוע שאנחנו לא יחד ולא נחזור. יש לו כבר חברה חדשה ואין לו מה להציע לי. הוא גם לא תמך בי כשהייתי צריכה הוא היה קצת אינטרסנט ויכול להיות שגם אני לא ידעתי איך לנהוג אבל הוא היה חייב להיות שם מסיבה שלא רציתי לפרט כאן. כאשר באתי לקחת את הדברים שלי ולא דיברנו, הרגשתי ככ אכזבה ושאולי ניצל אותי כל הזמן/לא אהב. יצא לי להשתכר ולהתקשר/לסמס לו למרות שחוץ מזה לא דיברנו, כך שהראיתי שהוא עדיין בראש שלי- החלק המתסכל הוא שהוא לא הפגין את זה כלפיי וכנראה רק אצלי זה לא סגור. הוא רק ענה לי להודעה המשתפכת שלי שאני תמיד אהיה חלק מהחיים/הסטוריה שלו וחשובה לו אבל לא השתמש כמוני במילה אוהב. משום מה פעם אחת שראיתי אותו היה נדמה לי שרצה לדבר/להגיד לי משהו. אם אני שומעת שירים שמזכירים לי תק' איתו זה מעציב אותי ממש. אני מתקשה לסגור את העבר כי רב הכאב הוא מכך שוויתר עליי כליל וכנראה שזה מעיב על הערך העצמי שלי ולכן
הייתי רוצה להרגיש שבאמת היה לו איכפת ושלא הייתי עיוורת לגמרי. שיצטער שאני כבר לא איתו גם אם הקשר מיצה את עצמו, לפחות שיתבאס קצת שאין לו אותי. אבל אני לא רואה אותו בכלל אז אין שיחה, אין הזדמנות לעשות רושם וכלום וזה מכאיב לי. אני מנסה להכיר אבל היום גברים מאכזבים או שאני "מכשילה" אותם בכוונה בעת ההיכרות. אני מודעת לכך שאולי זה יקשה עליי בבניית זוגיות חדשה מה אתם ממליצים לי לעשות כדי להתגבר עליו?