לפני כמה חודשים סבא שלי נפטר.
הוא היה אחד האנשים הכי חשובים לי בכל העולם וכל החיים שלי הייתי בחרדות שיקרה לו משהו, ובשנה שעברה הוא חלה בסרטן ותוך תקופה שעברה כל כך מהר הוא כבר לא פה.
הוא היה כמו אבא בשבילי (אבא שלי לא בתמונה וכמעט לא מעורב בחיים) והוא אהב אותי כל כך, תמיד תמך בי גם כשאף אחד לא היה שם בשבילי, הייתה לנו מערכת יחסים מדהימה שאף אחד אחר לא יבין בחיים במשך כל הרבה שנים ועכשיו הוא לא פה.
תמיד חשבתי שכשיקרה משהו כזה אני אבכה בלי הפסקה אבל זה לא מה שקרה. פשוט מצאתי את עצמי לא בוכה בכלל.
בכיתי ממש בערב של היום שהוא נפטר, בכיתי בהלוויה וזהו בערך.
השתגעתי כי איך יכול להיות שאני לא בוכה כשהבן אדם שהכי אהבתי בעולם כבר לא פה והוא גם לא יחזור?
סבתא שלי והוא היו הזוג הכי קרוב שאי פעם ראיתי ועד היום היא בוכה כל הזמן, היא באה אלינו עם דמעות בעיניים, היא בוכה בטלפון, היא בוכה אצלנו כשאני בחדר.
אמא שלי גם הייתה בוכה והיא תמיד אומרת לי להראות שמחה ליד סבתא כדי שהיא לא תהיה עצובה אבל בזמן האחרון אני פשוט לא יכולה לעמוד בזה יותר.
עכשיו פתאום אני בוכה ברמות ואני צריכה להעמיד פנים כאילו לא אכפת לי בכלל ליד סבתא וליד כולם אבל אני פשוט מתפרקת ואין לי כח יותר.
אני מתגעגעת אליו כמו שבחיים לא התגעגעתי למישהו, ואני יודעת שבחיים אני לא אוכל לחבק אותו יותר או לדבר איתו ובא לי לצרוח אבל לאף אחד לא אכפת.
אני חולמת עליו ואני חושבת עליו כל הזמן ואני לא רוצה להמשיך לחיות בלי שהוא יהיה פה.
כל החברות שלי ראו איך לא בכיתי בכלל כשאמרתי להן שהוא נפטר ועכשיו הן חושבות שבכלל לא אהבתי אותו אבל אני לא יכולה לתאר במילים כמה שאהבתי אותו ואני פשוט קורסת בלעדיו.
מה לעשות?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות