מרגישה בודדה בצבא, איך להתמודד עם הבדידות?

אני לא מוצאת את עצמי.
אני בת 19, חיילת..עוד שנה וחצי משתחררת.
ומהשנייה שהתגייסתי לצה"ל השתנו לי החיים. לרעה . זה לא שקרה משהו שאני יכולה לשים עליו את האצבע, זה הכל ביחד.

מאז שהתגייסתי כל החיים שלי השתנו..
אני ואותן חברות מהתיכון עדיין בקשר אבל זה שונה, הן לא לצידי במהלך היום לכל היום...כל אחת בבסיס שלה בעיסוקים שלה. קשה לי מבחינה נפשית.
הכרתי חברות בקורס, עברתי איתן לסדיר. חשבתי שהן יהיו לצידי ונסתובב ביחד. אבל לא.
שתיהן יחד כל הזמן ואני מרגישה כמו טיפשה ולא קשורה. אני מנסה, לדבר, לשתף.... אבל משום מה לא סומכת עליהן.
נוכחתי לדעת שכולם כאן צבועים, אינטרסנטים, רכלנים...
אין לי אמונה בשיט. אני סומכת על עצמי.
אני מרגישה לבד, המון המון בדידות. הכרתי בחור מקסים, אין לו חברים, התחלנו להסתובב יחד ולדבר וכולם מסתכלים עלינו בצורה מוזרה, וחלק חושבים שאני בעניין שלו או חברים. אנחנו סהכ ידידים.
לא הצלחתי להתחבר לאף אחד באמת, מעבר לצחוקים פה ושם. הכל שטחי ורדוד. אין שיחות נפש. אני לא מי שאני. אני בדרכ חברותית, עם שמחת חיים, מחוץ לצבא יש לי חברות וידידים.

חשבתי שיהיה לי קל בצבא, שאני אדם שמסתגל בקלות, שמתחבב, שקל לו להתחבר ולהבין אחרים. מסתבר שטעיתי בהכל.
גיליתי שהמון דברים קשים לי,
אני מנסה, לא הולך לי.
גיליתי שאני חייבת הרבה שקט, ולבד. שיותר מדי זמן בחברת אנשים מחרפן אותי. לא ידעתי שאני קנאית כ"כ לפרטיות שלי.
בגלל שהביטחון עצמי שלי בתיכון היה גבוה עמוק עמוק בתוכי נשאר משהו ,אני יודעת שאני שווה, שאני נראת טוב ובלהבלבה...אני לא באה להשוויץ... אבל רוב הזמן אני שוכחת מזה ויש לי נקיפות מצפון כלפי עצמי.


אני מרגישה שאני כבר לא מכירה את עצמי וכל היום עסוקה בלבחון מי אני ומה אני.
יש דיסוננס מטורף בין איך שראיתי את עצמי לפני הצבא ואחרי.
שלא נדבר על זה שהשמנתי המון בצבא והמדים לא הולמים אותי בכלל ככה שגם מהבחינה הזאת ירד לי הביטחון.
נחשפתי לראשונה בחיי לרוע האנושי שקיים, השיפוטיות...

שאני יוצאת מהבסיס ומחליפה לאזרחי אני מרגישה בנאדם ריק לגמרי. כבר לא מכירה את האופי שלי.
אני מנסה להדחיק, לא כולם נהנים בצבא..עוד שנה וחצי ודי.
לא תיארתי לעצמי שהתקופה הזו תהיה ככה. התפקיד הוא לא מה שרציתי, היה חשוב לי להיות קרובה לבית, ובדיעבד אני מתחרטת על זה. יכלתי לבחור בתפקיד שאני אוהבת ולשרת רחוק. אבל אין ברירה, רוב הסיכויים שגם שם לא הייתי מסתדרת.
ביקשתי קבן, לא מסוגלת כבר!!!!
וכרגע אני בתהליך עם התפקיד שלי אז אראה לאן זה מתקדם.
אבל אני מרגישה שאיבדתי את עצמי. זקוקה לפרוק, לשתף..

אין לי חשק לחייך, שקלתי המון פעמים לצאת מהצבא ובכל פעם חושבת על ההשלכות, שלא יקבלו אותי לשום מקום בעבודה, מבחינת השכלה לא אוכל לרכוש. מהמון בחינות. זה יפגע בי, אני מודעת לזה.
אני עושה יומיות, בכל פעם שאני מגיעה הביתה אני מרגישה אדם בלי אישיות.
חוזרת רק ב 6, יוצאת לריצה, מארגנת דברים למחר או עובדת.

כבר לא יודעת מי אני. עזרה?