לבד ביום הולדתי ה-20, למה אף אחד לא שמח לראות אותי?

אני לא יודעת מה לא בסדר בי, ואני ממש כועסת על עצמי...
אני רואה את אחי חוגג את יום הולדתו ה 18 עם חבריו הטובים ופשוט מתה מקנאה כי בעוד חודש אחגוג את יום הולדתי ה 20... הבעיה היא שאין לי עם מי, אני בטח סתם אשב בבית בלי לעשות שום דבר מיוחד.
אין לי חברות לצאת איתן, אין לי עם מי לחגוג, לאחרונה גם נותק לי הקשר עם הבני והבנות דודים שלי, ככה שאני לגמרי לבד.
קורה לי שאני רואה את החברים והחברות של אחי ואחותי יותר מאשר את ה"חברות" שלי.

אתמול ראיתי באוטובוס שלוש בנות שלמדו אותי במשך 7 שנים, אף אחת מהן לא ראתה אותי ולא אמרה שלום למרות שכשהן עברו לידי חייכתי אליהן, אבל היה נראה כאילו הן לא ראו אותי בכלל, ואחת מהן אפילו ישבה קרוב אליי והסתכלה עליי כמה פעמים, חשבתי שהיא ראתה אותי וחייכתי אליה ואפילו אמרתי 'היי' אבל כאילו לא ראתה אותי בכלל, לא הגיבה, כאילו כשהסתכלה עליי לא ראתה כלום. הרגשתי ממש מתוסכלת, ולא ידעתי איפה לקבור את עצמי, וזו לא הפעם הראשונה, תמיד כשאני פוגשת חברות אם אני לא זאת שפונה, קוראת לאותה אחת, שואלת לשלומה, הן פשוט עוברות על פני כאילו אני כלום! אני כבר מתוסכלת מרגישה שאני מעיקה על כולם, לכן הפסקתי לנסות, אני כבר לא פונה לאף אחת, כשאני יודעת שהן ראו אותי אני מחייכת וחיוך אמיתי כי אני באמת שמחה לראות אותן כך שאי אפשר להגיד שאולי החיוך נראה לא אמיתי אז לא מתקרבים... החיוך הכי אמיתי שיש, אני באמת שמחה! אז למה? למה אף אחד לא שמח לראות אותי? למה אם אני לא עושה את הצעד הראשון אז הן לא רואות אותי בכלל?

ואני מאוד ביישנית, מאוד שקטה, גם ככה קשה לי ליצור חברויות חדשות, גם עצם העובדה שאני פונה אל 'חברות' שאני פוגשת ברחוב, זה דורש ממני המון מאמץ, דורש ממני להתגבר על הפחד הלא מובן הזה שרודף אותי, ובכל פעם עשיתי את זה, התגברתי על הפחד בכל פעם מחדש, למרות שעם הזמן הוא רק גדל יותר במקום להיעלם, עם הזמן רק הבנתי כמה אני לא רצויה ושאין טעם בכלל להתאמץ.

מה לעשות עם עצמי??? ובבקשה אל תגידו להתחיל לצאת ולהכיר אנשים, כבר אמרתי שאין לי עם מי וגם אין לי לאן, אל תגידו לי לחדש קשרים ישנים, לא אני ניתקתי אותם, להפך תמיד ניסיתי לשמור עד שהבנתי שזה אבוד ואין טעם להעיק על אנשים.

אני יודעת שחזרתי על עצמי כמה פעמים פה...אני פשוט נסערת קצת... תסלחו לי :) אני אשמח לעזרה..