החבר בבסיס סגור - ההרגשה שלי נורמלית?

שלום, רציתי לשמוע את דעתכם..
אני בקשר עם בחור מדהים כבר מעל חצי שנה, קשר שמההתחלה זרם מהר, הכרנו את המשפחות ונפתחנו אחד לשני כמו שלא נפתחנו עם בני זוג לפני כן, גם מבחינת העומק וגם מבחינת המהירות. שנינו רואים את זה כקשר שהולך בעתיד לכיוון של חתונה. אני אוהבת אותו מאוד מאוד ומוצאת בו את כל מה שחלמתי למצוא בבן הזוג שלי.
בזוגיות, אני מאלה שנותנים הכל- לא מבחינת לבטל את עצמי, אבל מבחינת להיות שם בשביל בן הזוג כשהוא צריך, במצבים הקשים שלו, גם אם זה בא על חשבון דברים אחרים, ככה אני חושבת שזוגיות צריכה להיות.
הוא גם כזה. אני יודעת שיעשה בשבילי הרבה. הבעיה מתחילה בעבודה שלו- הוא משרת בקבע, בבסיס סגור שנמצא כשעתיים וחצי נסיעה ממני (גרה במרכז וגם הוא במקור). כל עוד הוא בבית או איתי בסופ"ש- הוא איתי במאה אחוז. אם הוא בצבא- הצבא "לוקח" הכל. ברור לי שזה בגלל התפקיד שלו, הוא מפקד ועובד עד השעות הקטנות של הלילה, ובכללי כל המדיניות של הצבא - צבא מקום ראשון, כל השאר- אם אפשר בכיף, אם לא- לא נורא.
קשה לי המצב הזה, שדווקא ברגעים שאני צריכה את הבנזוג שלי הוא רחוק ולא יכול לבוא (היתה סיטואציה כזו והוא מאוד רצה לבוא אבל לא נתנו לו לצאת). מעבר לזה, קשה לי שאנחנו נפגשים רק סופשים ולא באמצע השבוע, ושכל התוכניות שלנו הן תמיד "אם אצליח לצא", מה שהרבה פעמים מתבטל. גם במהלך היום יש לנו שיחות טלפון קצרות מאוד, ורק בשעה מאוחרת מאוד בלילה מדברים כמו בני אדם (כשאני לא נרדמת לפני..)
אנחנו מדברים על לעבור לגור יחד (כרגע אני עם שותפות)- אבל זה לא בדיוק "לגור יחד" במצב הזה...
אני לא מאשימה אותו, המחויבות ברורה לי. רציתי לשמוע דעה אובייקטיבית האם הגיוני שהדברים האלה מפריעים לי, או שאני מתחילה לפתח איזשהי תלות?
ובנוסף, מתחילת הקשר הבהרתי שאני לא רואה את עצמי מקימה משפחה עם מישהו שחי ככה - והוא הבטיח שישנה בעתיד ושגם הוא לא חושבת שנכון כך עם משפחה. באיזה שלב לדעתכם בקשר צריך להגיע השינוי? עוברים לגור יחד? מתארסים? מתחתנים? אני לא אטומה שרוצה שיעזוב בשבילי את הצבא סתם, אבל אני חושבת שאם זו הברירה היחחידה אז באיזשהו שלב אם זו הברירה היחידה אז כן..והוא באותה הדעה האמת.
אשמח לשמוע כל דעה על הסוגיות שהעליתי....