אני עוד מעט מתגייס ואני לא יודע איך להתחבר עם אנשים אחרים. אני פשוט מוזר

היי כולם ותודה שנכנסתם לשאלה שלי

קוראים לי תומאס (שם בדוי) ואני בן עשרים. ביום חמישי הקרוב אני מתגייס לצה"ל בהתנדבות. אני ממש חושש ופוחד ואני ממש לא יודע איך אתמודד עם זה. אבל זה לא העניין.

הבעיה שיש לי חרדה חברתית לא ברמה הכי קלה. זה נוצר עקב התעללות ארוכה של בית הספר היסודי. שש שנים מחיי הייתי הזבל של כולם. הם התעללו בי פיזית, מילולית ונפשית. וככל שהשנים עברו זה הפך ליותר ויותר גרוע. יותר תלמידים הצטרפו למעגל הבריונות וככל שעבר הזמן זה הפך ליותר גרוע. בתחילת היסודי זה התחיל רק ממילים מגעילות וכבר בכיתה ו' הגעתי למצבים שדוחפים אותי מהבמה בחזרות למסיבת סיום וכולם מצלמים בטלפון ושולחים או מקרים שבהם ניסו לשפוך עליי שתן. זה היה בית ספר מושחת. הרבה תלמידים היו ילדים של הורים עשירים בעלי כוח. לכן הנהלת בית הספר העלימו עין מכל מה שקורה לתלמידים ממעד חברתי נמוך יותר. וההורים שלי... להם לא היה אכפת. הם ניסו להביא עוד ילד לעולם ולא הלך להם. אז הם הוציאו כעסים ותסכול אחד על השנייה. זה הגיע למצב שהם רבים כל יום ולא אכפת להם ממש שקורה לי ביסודי למרות שכל יום חזרתי בוכה. וגם אבא שלי התעלל בי נפשית בבית.

בגלל אותן שש שנים של היסודי, פשוט נדפקתי. הפכתי לאדם ביישן מאוד ומופנם מאוד שבקושי יכול להיפתח ולהתחבר עם אנשים. וכמובן שיש גם חרדה חברתית. החברה שלנו ממש מלחיצה ומפחידה אותי. אני שונא מצבים חברתיים ואני אף פעם לא מרגיש נוח כשזה קורה. פשוט החברה, העולם החיצון ואנשים מפחידים אותי. אני שונא להיות בסביבת מלאה באנשים. אני מרגיש שבוחנים אותי כל הזמן ואני רק מפחד לעשות מעצמי בושות ורק בגלל הדאגה של לא לעשות בושות אני כן עושה בושות. כשאני נמצא בחוץ אני כל הזמן עם הבעת פנים חתומה חסרת כל רגש (כמו של מייקל מאיירס מסרטי ליל המסכות) ואני מדבר בטון חסר ביטחון וזה כולל גמגומים, בלבולים במשפטים וכו' (דברים שלא קיימים במצבים רגילים). אם אין אדם שאני מכיר בסביבה אני פשוט מרגיש לא בנוח לעשות כלום.

בגלל שאני מתנדב, אז בניגוד לאנשים בשירות רגיל, מציעים לי מספר תפקידים (לפי הפטורים שלי) שאני אוכל לבחור אחד מהם. וכשאני נמצא בבסיסים לראיונות (שהולכים די טוב כי זה בלי כל כך הרבה אנשים) אני רואה שיש אחווה וחברמניות כזו. ושכולם חברים עם כולם. ואני מרגיש קנאה. הלוואי וגם אני אוכל לרכוש חברים. אבל כפי שאתם הבנתם, אני ביישן מאוד וסביר להניח שאני לא אצליח ליצור קשרים חברתיים ואשתדל להימנע מסיטואציות חברתיות.

וגם... בגלל כל השנים של נידוי חברתי, יצרתי לעצמי עולם פנימי משלי וכך גם יצרתי לעצמי תחביבים ותחומי עניין שלא להרבה אנשים בגילי יש. אני לא שותה ואני לא סובל טעם של אלכוהול (בניגוד ל90% בני גילי ששתו אפילו לפני) ואני עדיין שותה תירוש בליל הסדר ולא יין. אני לא סובל מועדונים או בארים. פשוט לא מתאים לי. אני מעדיף לשבת בבית ולקרוא איזה ספר טוב ומעניין מאשר לצאת לבאר להתחיל עם בחורות (שהן לא מעניינות אותי כל כך אם אתם מבינים למה אני מתכוון). התחביב האהוב עליי זה לכתוב מותחנים וסיפורי אימה ובשנים האחרונות, שהתחלתי להתעניין בסרטי אימה, החלטתי שאני רוצה להיות במאי של סרטי אימה ומותחים (כמו היצ'קוק, ג'ון קרפנטר והאיידול שלי: ווס קרייבן) ולכן התחלתי להשקיע גם בתסריטים (שהכול יהיה לי מוכן בעתיד). בנוסף סגנון המוזיקה האהוב עליי הוא רוק אלטרנטיבי של שנות התשיעים. ובכלל רוב השירים שאני שומע הם מסוף שנות השמונים, כל שנות התשיעים ותחילת שנות האלפיים (הלהקה האהובה עליי זו גארבג'). אני מגדיר את עצמי כפמיניסט, אתאיסט ושמאל-מרכז (בקיצור דברים שלהרבה אנשים בארץ אין סובלנות). ובעניין של משחקים וזה, אני הרבה יותר אוהב משחקים ישנים ונוסטלגיים מאשר החדשים יותר. בקיצור אני מתעניין בדברים שתשעים אחוז מבני גילי לא שמים עליהם. וגם יש לי צורת התבטאות מאוד סרקסטית (תחשבו על שילוב כזה בין צ'נדלר מחברים לספנסר משקרניות קטנות ויפות)

אני פשוט מרגיש... מוזר ושונה. אני ממש לא יודע איך אצליח להתחבר וליצור קשרים. גם בגלל החרדה החברתית. וגם בגלל המוזרות שלי. אנשים יתסכלו עליי בעין עקומה כזו ויחשבו שאני מוזר ולא ירצו קשרים איתי במקרה הטוב. במקרה הרע אהפוך לבדיחה של הבסיס. וגם כנראה יחשבו שאני סנוב כי אני לא מדבר כל כך עם כולם למרות שזה נובע מביישנות.

מה לעשות?
איך אצליח להתחבר וליצור קשרים עם אנשים?
אני פשוט לא יודע איך שני אנשים מגיעים לסיטואציה שהם מתחברים
וגם האם אני צריך להסתיר את האופי שלי כדי שאנשים יאהבו אותי?