שלום. היום רשמית סיימתי כיתה יא .וכמו שכבר הספקתם להבין-אני חולה במחלת הפרפקציוניזם .בהתחלה התכחשתי כשאמרו לי. אבל היום עשיתי אם עצמי חושבים והבנתי שיתכן מאוד והם צודקים. זה אולי ישמע לכם ילדותי,אבל אני לוקחת את העניין ממש קשה! הסיפור הוא כזה-תמיד שאפתי גבוה,תמיד גם הייתי בין הטובים(בלי חלילה שמץ של גאוותנות!! בבקשה אל תראו את זה ככה). תמיד הייתי מכונה "הגאון" וכל מיני שמות כאלו או אחרים . אני כרגע במסלול של חמש יחל.כי בתכלס זה הכי גבוה.ובתור בנאדם ששואף תמיד להיות בהכי טוב-לא ראיתי סיבה לא לעשות חמש. היום,אחרי שהבגרות הסתיימה בכישלון מבחינתי סקרתי את כל השנה והגעתי למסקנה שאולי אני פשוט לא בנויה לזה. רבאק,באמת שנשבר לי להיות כשלון במתמטיקה .נמאס לי להיות 60 - 70. אני אף פעם לא 60 70. בשום דבר כמעט. נמאס לי להכשל,להיות מתוסכלת,להשקיע הון על מורים פרטיים,שיעורים,טון זמן ובסוף להכשל. אז שאלתי את עצמי .."מה רע בארבע?" והתשובות שהעלתי פשוט זעזעו אותי. קשה לי לעשות את הצעד הזה ,קשה לי לרדת,לא להיות במקסימום אני לא אוכל להסתכל על עצמי אם בתעודת הבגרות יהיה רשום "4 יחל". אני פשוט לא אוהב את עצמי. ואפילו עלתה לי המחשבה.. מה אם אחרים לא יאהבו אותי/פחות יעריכו אותי בגלל העובדה הזאת? כי עובדה שתמיד שואלים "כמה יחידות את עושה?" (בין אם זה מיונים לצהל שעברתי,כל מיני ראיונות,או אפילו סתם שיח חולין!!!).אני לא מסוגלת להרפות מזה. העניין מוציא ממני כוחות נפשיים ,צדדים שבחיים לא חשבתי שיש לי . תסכול.אכזבה. אני מסוגלת להגיע הביתה אחרי מבחן במתמטיקה כושל ופשוט להסתגר בחדר ולבכות .דרמה אמיתית. אתם תהיו בהלם אם אני אתאר לכם את זה. אז שוב..יש לי שתי אופציות :להשאר בחמש. לגשת בחורף ובקיץ הבא ,לנסות את למזלי לפחות להגיע לציון עובר (או מינימום 80 בסופי ) ובמקרה הגרוע לשפר. או-לרדת לארבע ולהוציא 90-100.בוודאות.ולהיות רגועה,עם זמן נוסף ומעט שפיות. אבל אכזבה,בושה ושנאה עצמית. אני לא יודעת מה לעשות.האם אני מחמירה עם עצמי? ובבקשה תתייחסו ברצינות. אני יודעת שאת דרמתית אבל אלו באמת התחושות שלי.תודה רבה!
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות