אני לא יודעת בדיוק איך להסביר את זה בלי להישמע ילדת צומי או משהו כזה אבל אני עולה עכשיו לכיתה י כאילו בזמן האחרון כזה הפכתי להיות מה״מקובלים״ ותאמת שאין לי מושג איך זה קרה כי אני מזה חננה בתכלס אוהבת מחשבים וספרים וכל זה כאילו בחוץ אני הולכת אם שורטים עדשות מחליק ובבית אני הכי טרנינג ומשקפיים זה לא הצגה פשוט יש בי כמה צדדים
לא משנה לא על זה רציתי לדבר רציתי לדבר על זה שזאת אמורה להיות התקופה הכי יפה בחיים שלי בלי דאגות חברים יציאות זה
ואני מזה בדיכאון ממש טוב לי לבד אני כאילו ממש מאושרת אפילו כשאני לבד יש מסביבי כלכך הרבה אנשים ואף אחד לא שם לב שמשהו איצי לא בסדר כאילו ברור שבחות אני הכי עושה הצגות של החיים שלי מושלמים הכל מושלם הכל ורוד וואו אוהבת את כולם ובלה בלה בלה
כאילו היה לי חבר שהוא היה ה״מקובל״ של השכבה וזה והוא היה כאילו ערס קנאי כזה של מי שמדבר איתך אני מרביץ לו וכאלה אבל הוא היה ממש רגיש והוא היה כלכך מלא בתוכן ואני הייתי כלכך שמחה וגם רוב האנשים שאני מכירה אם אני יפתח להם את הדלת והם ייראו אותי בלי איפור ובגדים של בית הם יעדיפו ללכת והוא היה הכי כאילו תלבשי אפילו בגדים מהשוק של דודה בת 70 ואת מושלמת והוא תמיד היה ישן איתי בבית שלו והוא אמר לי שהוא מתבייש שהוא לא גר בוילה כמו כולם ואני היחידה שבאה אליו ושאני לא שופטת אותו וכל זה
ונפרדנו כי בעצם לא יודעת אפילו למה ואין לי אם מי לדבר אני ממש רוצה להתקשר אליו או לא יודעת מה ואני ממש מפחדת אין לי ביטחון בשיט
אבל גם חות מהקטע הזה אני ממש בדיכאון ואף אחד לא שם לב אליי אני מרגישה שכל היעני מקובלים האלה זה כמו כבשים בלי שכל כמו עדר כולם הולכים אחרי השני ואני ממש במצב רע אוף אני ממש מפחדת שזה יתפתח לי למחשבות אובדניות או משהו כזה מה אני יעשה
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות