כל חיי אני מעמידה פנים, הגיעה הזמן להוריד את המסכה?

אני לא מרגישה כלום. לא עצב, שמחה, אשמה, או כל רגש כזה או אחר.
אני יודעת שזה נשמע טיפשי, אולי במובן מסויים לא מציאותי, אבל אני פשוט לא מרגישה את זה.
אבא שלי נפטר לפני שנתיים בערך, לא היינו קרובים, אבל גם לא מרוחקים, בכלל לא הייתי עצובה מהמוות שלו. בשום דרך.
לא הבנתי מה הטעם באבל, לא הבנתי מה הטעם בבכי, אני עדיין לא מבינה. ידעתי שאני אמורה להיות עצובה לגבי המוות שלו, אפילו טיפה, אבל לא הרגשתי את זה. הרגש הזה חסר אצלי והכל ריק.

תמיד אמרו לי לזייף את מה שאני לא מרגישה.
אמרו לי את זה כשהיינו בטיול משפחתי, שנאתי את הכל, לא הבנתי מה הטעם בטיול הזה. היינו צריכים להצטלם, אז כולם בבת אחת חייכו לצלם, כדי שנצא סופר שמחים בתמונה. כולם חייכו, טוב, כולם גם היו שמחים, אבל אני לא. אמא שלי התעצבנה שלא חייכתי בתמונה ואמרה לי שאני חייבת לחייך, גם אם אני לא שמחה. אני חייבת להשתלב, בכל דבר בחיים. שוב, לא הבנתי מה הטעם בלחייך למצלמה. במיוחד שאתה לא שמח. כי הרי כשאני אסתכל על התמונה בעוד כמה שנים, אני עדיין אדע שלא הייתי שמחה באותו היום. שלא נהנתי כמו שמראים בתמונה.
ההורים שלי תמיד ידעו שמשהו לא בסדר איתי. אני שונה.
כמובן שאני יודעת את זה גם. ככ הרבה שנים שהייתי מוקפת בילדים בגילי, בכל גיל, לא משנה איזה, אני היחידה שהייתה ההפך. לא אהבתי את מה שכולם אהבו, אהבתי את מה שכולם שנאו או פחדו ממנו. אבל כמו תמיד, אני חייבת להשתלב. אסור שאף אחד ידע שאני לא כמוהם, כי זה עלול להפחיד כמה, אז עם הזמן, הייתי מסתכלת, איך אנשים אחרים מתנהגים בכל מני מצבים מסוימים. ואני עשיתי קופי ופאסט.
בלוויה של אבא שלי הבנתי אחת ולתמיד, אני לא אוכל להרגיש עצב, אף פעם.
כל המשפחה והחברים הקרובים של אבא שלי היו, רובם היו עצובים ככ, ובכו, מן הסתם, ראיתי את הכאב שלהם, במובן מסויים גם הבנתי אותו טיפה, אני פשוט לא הרגשתי את הכאב שלהם.
מאז שעליתי הכל נהיה קשה יותר, עד אז הייתי צריכה לזייף בכי כשכולם בכו, לחייך ולצחוק מתי שכולם עשו זאת, עכשיו אני הייתי צריכה להיות סופר זהירה בדברים שאני אומרת ואני צריכה לזייף הכל.
זה נשמע מאוד פתטי, מהצד שלכם, רוב הסיכויים.
אבל אתם בחיים לא תוכלו להבין, כשמלמדים אותך שוואלה, אתה שונה, ואף אחד בחיים לא יקבל אותך, ואתה בחיים לא תצליח לקבל אותך ובחיים לא תרגיש מה שהם מרגישים, אתה חייב לזייף הכל, ואם מישהו עולה על הזיוף שלך, הכל הולך לפח, מישהו חושף את הסוד הכי גדול ואפל שלך. ולא התכוונתי לתת לזה לקרות.
עכשיו הייתי כמובן צריכה לעבוד יותר בקבוצות, להשאר יותר שעות עם עוד אנשים בכיתה מלאה, לשבת בשקט ולהקשיב. כשיש ככ הרבה אנשים סביבי. שככ הרבה מנסים לדבר איתי ומנסים להיות חברים שלי. בשבילי זה דבר יחסית רע.
כי אני לא אוהבת להיות בסביבת אנשים, ואני לא מעוניינת בחברים.
אני אוהבת להיות לבד.
אני יכולה להסתדר עם עצמי מצויין!
כולם תמיד רצו להיות בקרבתי, אם הייתי מסתכלת באקראי על מישהו או מישהי מהבית ספר בעיניים, לא משנה מי, או אם בכוונה, תמיד באו אלי אחר כך, אותם אנשים, ורצו להתקרב אלי כמו שיותר. למה, תמיד תהיתי ועדיין תוהה, זה טיפשי ככ. חברים, זה טיפשי. אני לא צריכה את הדבר הזה.
חברים זה שום דבר חוץ מאויב מוכר. ומי כמוני יודעת.
אני גם חסרת אמפתיה לאנשים, כפי שאפשר לומר, אני לעולם לא אצליח להבין את הרגשות שלהם, או בכלל לגרום לעצמי להתעניין ברגשות שלהם, מבחינתי זה דבר שולי. אם אני פוגעת במישהו, לא משנה מי, אני לא מרגישה רע מזה. וזה קרה הרבה פעמים. ולא משנה כמה פעמים אמרו לי שפגעתי בהם, אין לא חרטה, אין לי אשמה.

ואהבה, אני לא מסוגלת להבין את זה. למה צריך את זה?
אני בחיים לא אהיה מסוגלת להבין את זה. בחיים לא הרגשתי משהו כמו אהבה לכל בן אדם בעולם, אפילו לא להורים שלי.

אף פעם לא אמרתי את כל זה לאף אחד, אולי כי אני יודעת מה יהיו התשובות.
סוציופתית. פסיכופתית. משוגעת. כנראה עוד דברים מהסוג הזה, מהסוג הלא עוזר בעליל.
אני לא מצפה מישהו ממי שקרא את כל הדבר הזה שכתבתי שיכתוב לי עצה, אני בספק אם מישהו רוצה בכלל לנסות לעזור לי. אבל שווה לנסות.
נמאס לי לזייף הכל, לשים מסכה כל בוקר ולדמיין שאני כמו כולם. כי אני לא.
בעולם כמו שלנו, בחיים לא יקבלו אותי. ולימדו אותי שאני חייבת להשתלב. לא לתת לאף אחד לראות מי אני באמת, כי או שהם יפחדו ממני, או שהם פשוט ישנאו אותי.
אם אני אעמיד פנים לעוד קצת זמן, אם אצטרך לשים עוד פעם את המסכה הזאת עם החיוך המוכר, אני אאבד את זה. ואסור שזה יקרה!
אני ריקה מבפנים. והמחשבות אוכלות לי את הראש.
וקשה לי להשתלט על עצמי או על המחשבות שלי.
המחשות שלי לא מערבות רצח או משהו כזה, למי שתהה, שתהיו רגועים.
אני מרגישה כאילו אין לי מה לעשות בחיים הטפשיים האלה, אני הרי בחיים לא אהיה רגילה. בחיים.
כדאי לי להוריד את המסכה ולהראות מי אני באמת?
כי אם אני אמשיך להראות את מי שכולם מכירים אותי, בתור אותה מישהי חייכנית שכולם אוהבים ורוצים להיות איתה, אני לא אהיה מסוגלת להמשיך.

בבקשה, עזרו לי.