מרגישה איתן כמו צלע שלישית, אבל כל השאר מרתיחות אותי! להישאר עם החברות הקרובות?

עליתי השנה לכיתה ט', הסיפור שלי מתחיל מכיתה ז'.
עליתי לחטיבת ביניים שלא הכרתי בה אף אחד מהיסודי, על התחלת השנה התחברתי לילדה אחת (ע') ובעזרתה התחברתי לעוד בנות, עוד חמש בנות. ביחד אנחנו שבעה.
הבעיות התחילו בכיתה ח', ילדה חדשה הצטרפה לכיתה שלנו (ז') והתחברה עם כולנו אבל בעיקר עם חברה שלי (ש').
באותה שנה כולנו התבגרנו מאוד, ובגלל שהפכנו להיות 8 בנות שלכל אחת בעיקרון יש דעה די שונה, היינו רבות הרבה על דברים שטותיים. האמת שלרוב הבנות הייתה דעה די דומה חוץ מלילדה אחת (ר') והיא כל הזמן חשבה שאנחנו נגדה כי אנחנו לא מסכימות איתה, היא הייתה נורא מגזימה בתגובות שלה, נעלבת מכל שטות.
רובנו נורא דעתניות וקצת עקשניות ורובנו מנסות תמיד להוכיח שאנחנו צודקות, וזה גרם להרבה מאוד ריבים בין כולם.
מאוחר יותר במהלך השנה ש' וז' התחילו להתרחק מכל החבורה בהדרגתיות, ואת הבנות כולל אותי זה מאוד עיצבן שהן פשוט לא אומרות לנו בפנים אם הן לא רוצות להסתובב איתנו יותר. וגם זה פתח ריב די גדול שהתפוצץ ובמשך כמה שבועות אני, לפחות, בקושי דיברתי עם ש' וז'.
באיזשהו שלב השלמנו, אבל לא הפסקנו לריב על דעות בקבוצה של כולם (לא הזכרתי שרוב הריבים היו בווצאפ?) אני ועוד שתי בנות, ע' (מההתחלה) ונ' היינו מאוד מחוברות אחת לשנייה, היינו נפגשות לבילויים הרבה וזה חיבר בינינו, בקושי היינו רבות בינינו. ידענו לקבל ולנסות לפחות להשלים עם הדעה של כל אחת.
וזה מוביל אותי לדבר הבא, כל שאר הבנות מלבדן לא היו זורמות בכלל לשום יציאה שאירגנו. בשבילי היציאות נורא גיבשו, וזה הרגיש לי כל כך מבאס שיש כמה בנות שאני מרגישה אליהן יותר חיבור מאשר אחרות, כי בסופו של דבר אני כן אוהבת את כולן.
אז האמנתי שאפשר לשפר ואני, ע' ונ' ניסינו ליזום הרבה פגישות, הרבה יציאות, סרטים, מסעדות, סתם שופינג, או סתם לשבת בפארק ולדבר. אבל שאר הבנות בקושי זרמו.
לקראת החופש הגדול שבין כיתה ח' לט' שלושתנו (אני, ע' ונ') פתחנו קבוצת ווצאפ משלנו ואני לא מתביישת להגיד את זה אבל דיברנו הרבה מאוד על שאר הבנות, אפשר לקרוא לזה לרכל. דיברנו הרבה עליהן, כל המצב עיצבן אותנו. שאנחנו צריכות ליזום דברים והן ברוב הזמן מתעלמות.
רצינו להתפרק מהחבורה, נשבר לנו. ובאמת חשבנו על זה הרבה מאוד, התלבטנו על זה הרבה מאוד. ובאיזשהו יום הייתי אצל דודים, הייתי עצבנית בגלל משהו מסויים שקרה לי באותו יום ולא יכלתי לשתוק יותר.
רשמתי בקבוצה של כל הבנות בקיצור כמה דברים שאני חושבת, אבל ההודעה הזאת הייתה מאוד זועמת. רשמתי שזה מרתיח אותי שהן מקבלות את זה שאנחנו כולנו חברות כמובן מאליו, רבנו כל כך הרבה וכבר מזמן יכלנו להתפרק אבל לא התפרקנו עדיין. זה כל כך ברור שנישאר חברות? באותה מידה כל אחת יכלה להעביר את כל הלימודים לבד עם עצמה, זה לא כזה ברור שלכל אחד יהיה חבר להיות איתו. ושזה גם לא מובן מאליו שאני, ע' ונ' יוזמות פגישות ויציאות. אנחנו רוצות לבלות וליהנות כי לכו תדעו אם היום נלך לישון ולא נתעורר, הכל יכול לקרות וזה מרתיח שהן חושבות שיש לנו עוד כל כך הרבה הזדמנויות אז למה שנעשה את זה עכשיו כי לא בטוח! ושזה מעצבן שהן חושבות שזה תמיד יהיה ככה שכמה בנות ישקיעו בטירוף כדי לארגן מסיבה מסכנה (אירגנו סוג של מסיבת סוף קיץ כזה) ואותו זמן השאר פשוט יגיעו בלי לעשות כלום.
ז' ענתה לי בתגובה קצרה של 'אני לא לוקחת כמובן מאליו את החיים שלי'.
וש' בכלל לא הבינה למה התעצבנתי.
התפרקתי לגמרי בקבוצה של השלישייה שלי של ע' ונ'. התחלתי לבכות מכל הסיטואציה כי לא ידעתי איך להוציא את העצבים שלי החוצה. הייתי כל כך מאוכזבת שהייתי צריכה לעבור את כל השנתיים האלה איתן ולצבור איתן עבר, חוויות, צחוקים כדי לגלות שהן לא חברות כמו שחשבתי שהן יהיו.
אז החלטנו להתרחק מהן.
השנה התחילה, והמצב התהפך. אנחנו לא רבות כמעט (כל החבורה) וכשאני עם ע' ונ' אני מרגישה קצת לא קשורה, קצת נדחפת, כמו צלע שלישית. הן החברות הכי טובות אחת של השנייה וזה בסדר אבל לפעמים זה מרגיש לי כל כך לא נעים להיות לידן אם הן בכלל לא משתפות אותי בדברים או שאני בכלל לא יודעת על מה הן מדברות או כל דבר כזה.
ועם שאר הבנות זה לא ככה, כי בגלל שאנחנו הרבה אני תמיד עם מישהי שאני יכולה לדבר איתה ולהיות איתה בלי להרגיש נדחפת.

באחד הימים ע' שאלה אותי: 'אמרנו שנתרחק מהן, אז למה אנחנו לא מתרחקות?'
ואני לא ידעתי מה להגיד. אני חושבת לעצמי בלב שאם למרות כל הדברים המעצבנים שהם עשו שבגללם אני רוצה להתרחק מהן יש משהו אחד טוב - זה שאני לא מרגישה נדחפת.

אני מרגישה דו קוטבית, אני לא יודעת מה אני רוצה. מה אני הולכת לעשות.

להתרחק מכל החבורה ולהישאר רק עם נ' וע' או לא?

תודה לעוזרים.