הומו וההורים לא יודעים, מרגיש בודד ושאף אחד לא מבין אותי

זה הולך להיות מעט ארוך, אני מקווה שמי שיקרא, זה באמת יעניין אותו ויוכל לעזור.

היי חברה, פעם ראשונה שאני רושם כאן, אבל אני עובר משבר לא קל ואין לי טיפת מושג איך להתמודד איתו. פתאום נתקלתי באתר הזה ואמרתי לעצמי, מה אכפת לי, אני יכול לספר הכל בלי להתבייש ואף אחד לא ידע מי אני!

אז אני בן 26, גר במרכז ולומד בצפון. הומו. חברים וכולם יודעים מלבד המשפחה, בעצם אני מתאר לעצמי שהם יודעים ומבינים כבר אבל אני לא סיפרתי להם, ומרגיש לבד.
יש לי חברים, חלקם מדהימים אפילו, אבל אף אחד מהם לא באמת מבין אותי, או יודע מה אני עובר כי אני מתפדח לספר להם.

כולן בנות חוץ מחבר אחד גיי, לצערי, הייתי שמח לעוד חברים גייז. זה לא שלא היו לי הזדמנויות, אבל אני אדם מאוד סגור בהתחלה, כלומר, עד שאני לא מכיר אדם יותר לעומ' קשה לי להפתח אליו לגמרי ולהיות מי שאני באמת מולו וזה חסם שגורם לי לאבד הרבה דברים בחיים.

אני לא מחפש זוגיות כי אני לא חושב שמערכת יחסים זה הדבר שיעשה לי טוב, אלא אני מעדיף להתמקד בקריירה ובהעשרה עצמית (אם זה טיסות לחו"ל וכדומה).

הבעיה הגדולה היא שאני מרגיש שאף אחד לא רואה אותי, חברים שלי לא מבינים באמת מי אני ואני מרגיש כאילו כל מה שאני חווה איתם אלו משחקי אגו של מי הכי טוב, מי היא מצליח, מי הכי בלה בלה בלה. אני יוצא איתם למסיבות, אבל זה אף פעם לא למסיבות שאני רוצה, לצורך העניין, אלא אני בא בתור נספח כי זה מה שהוחלט ע"י קבוצת החברים הזו.

אני מת להכיר חברים חדשים, כל החיים שלי חלמתי שיהיו לי הרבה חברים, להסתובב בחבורה כזאת מגניבה של בנים, כולם בשביל כולם כזה... אבל זה בחיים לא קרה. ההרגשה הזו אצלי עוד מתקופת בית הספר היסודי. כל פעם שאני מנסה להתחבר אני נדחק הצידה. כשכן היה לי בן זוג במשך 4 שנים היו לי המון חברים, ואז נפרדנו... ואז כולם בחרו ללכת איתו. אפילו ידידה טובה שלי מתקופת הצבא, פשוט בחרה בו וניתקה איתי קשר (לא נדבר על זה שגם היא הייתה לוקחת אותי כמובן מאליו עוד בזמנו).

תמיד יש את המשפטים האלו שאומרים שעדיף חבר אחד טוב מ-10 חברים לא אמיתיים. בולשיט. כל החיים שלי חייתי ככה והמשפט הזה לא שווה כלום. תסמכו עלי.

אז הרבה פעמים ניסיתי, נדחפתי לקבוצות שאין לי כל כך קשר אליהן, ניסיתי להתחבר לאנשים, אבל בלי הצלחה. אולי באמת הבעיה היא בי. אבל הרצון הזה להרבה חברים לא עוזב אותי.

אני זוכר את האקס שלי או אנשים אחרים באופן כללי, רוצים לעשות משהו בשישי בערב, ויש להם 10 אופציות מ-10 אנשים שונים... כנל בקבוצת החברים שלי, אם יש ערב שבו כל אחד עושה משהו עם חברים אחרים שלו, אני נותר לבד. כי לי אין חברים אחרים מלבדם.

הבעיה היא, שהקהילה הלהטבית בישראל כל כך מרוכזים בחיצוניות, בפוזה, בלוק, שלפעמים אני מרגיש שאלא אם יהיו לי ריבועים בבטן, אף סולד, ועיניים של אשטון קוצ'ר אולי רק אז ינסו להיות חברים שלי, וגם אז זה מתוך אינטרס. וזה לא שאני מכוער. אין לי ריבועים אבל אני רזה, סטודנט, עם ראש על הכתפיים. אני באמת נראה טוב, לדעתי. אבל אולי העובדה שאני לומד רחוק מהמרכז ורוב הקהילה נמצאת כאן, אין לי דירה משלי במרכז אלא רק בצפון וכשאני במרכז אני אצל ההורים, זה מונע ממני מפגשים חבריים רבים.

ההורים שלי לא מעורבים בחיים שלי בכלל, אני לא חי בחופשיות לידם, וקשה לי שדווקא כשאני במרכז איפה שכל הבלאגן, אני לא יכול להיות חופשי. אולי זו טעות שבחרתי ללכת ללמוד כל כך רחוק.

בשבועות האחרונים של כל החגים, אני רק רואה אנשים עושים דברים, יוצאים עם חברים, הולכים לטייל, לאכול, לים וכל מני... ואני ? בבית. למה? כי לכל אחד יש את החברים מעבר לקבוצה של החברים שלנו שהוא עושה איתם דברים ולי אין.

אז יש לי את בעיית ההורים והמגורים, בעיית החברים והבדידות. שאיתה אני כבר לא מצליח להתמודד. נמאס לי להיות בודד. אני רוצה לעשות, לבלות, אני פאקינג בן 26 לא 86.

מה עושים? איך אפשר למצא חברים חדשים מהקהילה בלי להיראות פטתי?!
לצאת למסיבה לבד? לנסות להתחבר למכרים? להסתובב עם אנשים אחרים ולהעיז?
עשיתי את כל זה.