הייתה לי חברה לפני די הרבה זמן, משהו כמו שנתיים מאז שנפרדנו. כשהייתי צעיר יותר, גיל יסודי-חט"ב, התאהבתי בבנות. נמשכתי לבנות. לא הרגשתי שאני נמשך לבנים בכלל.
לאחרונה זה החל להשתנות. בהתחלה זה היה מתוך סקרנות. רציתי לנסות לדעת איך זה מרגיש. דרך הצ'אט נפגשתי עם אחד. הייתי כל כך לחוץ, לקח לי זמן לקלוט מה אני עושה. אחרי זה הרגשתי ממש רע. כאילו ש"חיללתי" את עצמי. אבל, ההרגשה הרעה הזאת חלפה אחרי יומיים-שלושה. נפגשתי עם עוד לא מעט גברים מאז. את הגבר האחרון שפגשתי אני לא מצליח להוציא מהראש. התחלנו לדבר לפני משהו כמו ארבעה חודשים. דיברנו המון. שעות על גבי שעות. על החיים, על העבר, על סקס. הכל. נפגשנו כבר 5 פעמים בערך. כיף לנו ביחד מאוד. אני לא מצליח לחשוב על שום דבר חוץ ממנו. כיף לי לחבק אותו, להריח את הריח שלו, אפילו סתם לישון איתו במשך שעה כשיוצא לנו להיפגש. חוץ ממנו אף אחד לא יודע על "המפגשים האסורים" האלה. שנינו לחוצים שמישהו יידע, אבל פשוט התאהבתי. פרפרים בבטן, געגועים כשהוא לא איתי, כל ה"קלישאות". הוא לא מרגיש ככה, הוא לא איתי רק בשביל הסקס, אבל הוא לא הומו. כך הוא טוען לפחות. כלומר עתיד משותף בטוח לא יהיה לנו. אני אשכרה במצב בו אני חושב על חיים משותפים עם גבר.
יכול להיות שזה כי הרגלתי את עצמי לגברים, כי במהלך השנתיים האלה הייתי רק עם גברים? או שאני פשוט מתכחש לעובדה הפשוטה, והיא, שאני, כנראה, הומו? ואם אני הומו, להמשיך להיפגש איתו למרות שאני יודע שלא יכול לצאת מזה מה שאני רוצה שייצא מזה?
מבולבל כל כך, וסתם יהיה נחמד לשמוע מה אנשים אובייקטיביים חושבים על המצב.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025