שלום,
יש לי בעיה רצינית שמקורה בילדות המוקדמת: אני לא אוהב שנוגעים בי או מסתכלים לי ישירות בעיניים. אני מוצא את עצמי מאבד ריכוז כשמדברים אלי ישירות או מניחים לי יד על הכתף או מסתכלים לי ישירות בעיניים. אי הנוחות הזאת מכפילה את עצמה כשמצרפים לאותם מבטים ומגעים "חמים" גם שאלות אישיות.
יש אנשים שהחלטתי לתת להם "גישה" אל המרחב האישי והפרטי שלי, אך עם כל השאר אני פשוט לא מצליח לנהל מגע "נורמלי" בלי להיות מוצף ברגשות אי נוחות באופן מיידי. אני חייב לציין שאין לי בעיה של חוסר בטחון או ביישנות. אני לא ביישן ולא חסר בטחון, אלא פשוט נרתע בקלות ממגעים ומבטים. באופן כללי אני מאוד חברותי ומאוד פטפטן ואוהב להביע את עצמי ולדבר על הנושאים שאני אוהב - כל עוד אני לא צריך להיות קרוב פיזית לאדם אחר או להביט לו ישירות בעיניים (כשיש הרבה אנשים, כמו בארוחת ערב משפחתית, קל לי יותר).
אתן דוגמאות: כשדודים באים להגיד לי שלום ונותנים לי נשיקות, שואלים לשלומי ומסתכלים לי ישירות עיניים, אני רוב הפעמים מפנה את המבט באי נוחות. אותו דבר כשצריך להיפרד מאותם דודים, ואז שוב נדרשים חיבוקים, מבטים וכל מיני אימרות של "תבואו לבקר", ו"מקווה לראות אותך שוב" (דברים שאני לא מסוגל לענות עליהם או להגיד אותם בעצמי, במיוחד אם אני לא ממש מעוניין לבקר אותם שוב או לא מתכוון להם).
בראיונות עבודה אני מוצא את עצמי חסר ריכוז לחלוטין, שרוי באי נוחות בעקבות השאלות האישיות והמבטים. אני יודע שמדובר בראיון עבודה, אבל כאן בדיוק הבעייתיות. זה לא משהו שאני יכול לשלוט בו ולבטל אותו, ולכן הוא פוגע בי.
אני לא יודע ממה זה נובע. אני סובל מזה מגיל צעיר, אבל בתור בוגר זה פוגע בי הרבה יותר. אני רוצה להיות מסוגל להסתכל לאנשים בעיניים בלי להרגיש אי נוחות, אבל אני לא יודע איך, כי אני לא יודע ממה זה נובע. הרי אני לא חסר בטחון, לא ביישן. אני פשוט לא אוהב דברים שמבחינתי נתפסים כחדירה לפרטיות, ואלה נתפסים לי ככאלה, גם אם לא בצדק.
אני שוב מציין שזה לא עם כולם. יש מספר קטן של אנשים שאיתם אני מרגיש בטוח, ובשבילם אני מוכן לצאת מה"בועה" שלי, או יותר נכון להכניס אותם אליה.
תודה רבה לכם.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות