חסרת ביטחון עצמי ודימוי עצמי נמוך

שום דבר ממה שאני כותבת כאן הוא לא בשביל צומי או משהו כזה. אני מרגישה שאני באמת ממש מכוערת. אני אפילו מצלמת את עצמי לפעמים כדי לראות איך אני נראית מהצד, ואני שונאת את עצמי כל כך. אני שונאת את איך שאני נראית. לפעמים אומרים לי שאני יפה (לא הרבה אבל מחמיאים לפעמים), ולמרות שאולי באמת מתכוונים לזה (ואולי לא), באותו רגע אני מרגישה מוחמאית אבל אז אני מסתכלת על תמונות שלי ועל עצמי במראה ולא מבינה למה אמרו לי את זה. אני מרגישה כאילו אני מוזרה ויש משהו במראה שלי שיוצא דופן. ברור שכולנו שונים אחד מהשני וכולנו מוזרים באיזשהי דרך, אבל אני מדברת על משהו אחר, שפשוט יוצא דופן, שמשהו בי פשוט מוזר, אני מקווה שאתם מבינים למה אני מתכוונת.
אני מעריצה את האנשים האלה עם הביטחון העצמי הזה שאפילו לא איכפת להם מאיך שהם נראים והם תמיד מרגישים טוב עם עצמם כי הם יודעים שאין להם מה לאבד, ואני רוצה להיות כזאת ולהיות שמחה פשוט בזכות מי שאני ולאהוב את זה, אבל אני פשוט לא. אני יודעת שכל מה שאני צריכה לעשות זה להרשות לעצמי לקבל את עצמי כמו שאני, או לשכנע את עצמי ולהגיד כל הזמן שאני יפה לא משנה מה ואני אחלה כמו שאני גם אם אני לא בדיוק מרגישה ככה באותו הרגע, כי אני יודעת את זה ומאמינה שגישה משנה הכל וגם אם לא אאמין למה שאגיד לעצמי בהתחלה, עם הזמן זה פשוט יחדור אליי. אבל מה אני אעשה? איכפת לי ממה שאנשים חושבים ואיכפת לי מאיך שאני נראית מהצד. פשוט איכפת לי ולא רואה איך אני יכולה לשים על זה פס, כי איכפת לי, תמיד היה לי איכפת, איכפת לי מאיך שאני נראית ואם אני שונאת את זה אז זה מקשה עליי עוד יותר להיפטר מזה.
כל העניין הזה של יופי ודימוי עצמי נורא חשוב בעיניי בכללי ואני שמה עליו דגש גדול, יש אפילו אתר שאלות דומה לזה (מן הסתם יש הרבה כאלה), והרבה אנשים ששואלים שם שאלות כותבים שהם מרגישים מכוערים או לא מספיק יפים (בעיקר בנות). אלה הן השאלות שיש לי הכי הרבה דחף לענות ולנסות לעזור, ובאותו הרגע שאני עונה אני מאמינה ב-100% שאין דבר כזה אנשים מכוערים, מנסה כל כך לשכנע אותם שהם יפים בדיוק כמו שהם ומי הם בכלל האחרים שיגידו להם אחרת כי גם הם לא מושלמים. אבל אז ה-100 אחוזים האלה שאמרתי יורדים ל-0 כשאני חושבת על עצמי, ואני תוהה אם הייתה לי בכלל הזכות לכתוב להם את כל המגילה הזאת כשאני בעצמי לא מאמינה לשום דבר מזה כשזה נוגע אליי.
כשאני חושבת על זה רגע, מצד אחד יופי זה לא הדבר הכי חשוב בעולם הזה. אנשים מאושרים שטוב להם בחיים הם לא האנשים הכי יפים בעולם שיש להם הכל, הם האנשים שמעיזים להיות עצמם כי יודעים שאין להם מה לאבד, הרי יש להם את החברים והמשפחה שאוהבים אותם בדיוק בזכות זה, בזכות מי שהם, ויהיו לצידם לא משנה מה. אבל מצד שני, דבר ראשון, אני לא מרגישה שיש לי את זה. כלומר, יש לי משפחה שאוהבת אותי בזכות מי שאני, אבל חברים שאוהבים אותי בזכות מי שאני אין לי. יש לי חברות, אבל לא חברות שיהיו לצידי בשעת צרה. נכון ש"לפחות יש לך משפחה", אבל באמת, אני רוצה חברות, אמיתיות. אני רוצה ידידים. אני רוצה גם חבר בסופו של דבר, מתישהו בחיים שלי... אני יודעת שהרבה מזה זה פשוט להרחיב את המעגל החברתי שלי יותר, ולהיות חברותית יותר בשביל זה ולשדר ביטחון יכול מאוד לעזור לי. אבל אני מרגישה שאני לא יכולה. אני ביישנית וקשה לי להיפתח לאנשים חדשים. אני אף פעם לא יודעת מה להגיד במצבים מסוימים ומה לעשות ואיך להיות, ולנסות להשתחרר לא יעזור כי פשוט מגיל קטן אין לי ניסיון חברתי גדול. כשאני לא יודעת מה לומר לאנשים ואיך להתנהג, שום ניסיון בלנסות לשדר ביטחון או להרגיע את עצמי ולגרום לעצמי להיות משוחררת ורגועה, לא יעזור. אני עדיין אהיה הבן אדם שאומר את הדברים הלא נכונים בזמן הלא נכון גם אם אני בתוכי באמת רגועה ובטוחה בעצמי.
אני רק מחכה לסיים את התיכון ולרגע שכבר אהיה בצבא ואכיר אנשים חדשים לגמרי, אולי אז תהיה לי הזדמנות להשתנות (במובן של לעבוד על עצמי), להכיר חברים לחיים... אבל עד אז אני צריכה לסיים את השנתיים ו-חודשיים בערך של בית הספר. ומה עד אז? אני פשוט אסבול? כי אני די שונאת את החיים שלי כרגע, אני לא מרגישה טוב בתיכון, אני מרגישה אפילו בודדה, ותרשו לי להגיד שמאוד. והרי אני לא יכולה לנסות ולעבוד על עצמי עכשיו, כולם בבית הספר מכירים אותי כמו שאני עכשיו (לא כולם מכירים אותי באמת אבל כולם כן מכירים אותי כביישנית וחסרת ביטחון) וזה יהיה סתם מוזר לעיניים של אחרים לראות מישהי שמתנהגת אחרת פתאום. פתאום מצביעה בשיעורים, פתאום מדברת עם כולם, מתחברת לכולם... אולי מה שאנשים חושבים זה לא הדבר הכי חשוב, אבל אין לי מה לעשות עם זה שבאמת איכפת לי מזה ואני לא יודעת אם אי פעם לא יהיה לי. חוץ מזה שגם אם אקום ביום בהיר אחד ואחליט שאני שמה פס גדול ועבה על מה שאנשים חושבים, ואחליט שהיום אני חברותית והיום אני מכירה אנשים ומשיגה לי חברים ומדברת עם בנים, אני אעשה בזה עבודה גרועה ואני בטוחה בזה. הרי כמו שאמרתי, הניסיון החברתי שלי לא רחב, אף פעם לא היו לי ידידים ובנים לא ניגשים אליי אני לא ניגשת אליהם, אני לא יודעת מה לענות לאנשים שבאים אליי בגישה כל כך קלילה בניגוד אליי וצוחקים איתי, מה להגיד להם בחזרה, איך להצחיק בחזרה, אני לא יודעת פשוט מה לעשות עם עצמי במצבים מסוימים, אני יודעת שאני אעשה מעצמי צחוק, או שסתם אצא ילדה מפגרת.

נראה לי שכל הנושא הזה כבר לא קשור למה שהתחלתי לכתוב עליו בתחילת השאלה, תכננתי גם שהשאלה תהיה קצרה ולעניין אבל אני לא מסוגלת לכתוב שום דבר קצר מבלי להתבטא כמו שצריך. רציתי בהתחלה לבקש עצה רק לגבי הדימוי העצמי שלי כי רק עליו תכננתי לכתוב, אבל עכשיו אבקש מכם עצה לגבי כל מה שכתבתי, אם יש לכם כזאת ותרצו לענות. שני החלקים בשאלה שלי מדברים על נושאים שונים אבל אני מרגישה כאילו הכל מתקשר אחד לשני והכל מסתכם בביטחון עצמי אני מניחה, דבר שלחלוטין אין לי. אז אני מעריכה כל עזרה שלכם, סליחה על החפירה ותודה :)