לא לוקח דברים בפרופורציה, מרגיש "נמושה" כי אני מתערער מכל שטות

אני נוטה להגזים עם תחושת האשמה או ההתמודדות שלי עם דברים שקורים.
אני כל כך מגזים שדברים קטנים או שאחרים לא היו מייחסים להם חשיבות מערערים אותי.

אני אתן דוגמא:
שפטתי משחק כדורגל בין שתי כיתות ו' (בתי ספר) דרך טורניר שהמתנ"ס ארגן (סתם חיפשו כאלה שישפטו בחינם והסכמתי כי אני אוהב כדורגל ורציתי לראות איך זה מרגיש לשפוט) והחלטתי לאשר גול למרות שראיתי בבירור שהוא לא עבר לחלוטין את הקו, אלא עבר רק 90% ולכן זה לא גול.
בדיעבד אני לא מבין למה קיבלתי את ההחלטה הזאת למרות שהייתי יכול להימנע ממנה כי ידעתי שהכדור לא עבר לגמרי אבל למרות שלא הייתה לה בכלל השפעה על תוצאת המשחק (הקבוצה שהענקתי לה את הגול ניצחה 3-1 במילא) לקחתי את העניין נורא קשה. והייתי לוקח אותו אפילו עוד יותר קשה אם לאישור השער הייתה השפעה על התוצאה כי הרגשתי שמשהו ביושר הפנימי שלי פשוט נעלם באותו רגע.

ברור לי שהעניין היה לא בסדר ומעכשיו אני אהיה ישר כמו סרגל לא רק בשיפוט במידה ויצא לי שוב, אלא בכל תחום בחיים כי היו לי תחושות אשמה נורא קשות אחר כך ואפילו מצפון.

השאלה היא למה?
אני מרגיש "נמושה" כי אני מתערער מכל שטות וזה לא המקרה הראשון שלפעמים אני מאשים את עצמי יותר מידי במקום שאנשים אחרים היו אומרים: "אוקיי זה קרה ואין מה לעשות לגבי זה, בוא נמשיך הלאה". אם זה בכדורגל או בכל תחום אחר בחיים, אני פשוט חסר פרופורציות.

מה אתם מציעים?