אני בן אדם מאוד חברותי ושמח אבל מאוד דיכאוני בו זמנית.
רוב הזמן זה פשוט מתחלק לשניים כשאני לבד וכשאני עם אנשים.
כשאני לבד אני פסימית ודיכאונית ומהורהרת, שומעת שירים ומציירת וחושבת על כל מיני דברים.. המון דברים.
כשאני עם אנשים אני נורא חברותית, מדברת צוחקת פתוחה וכו.
העניין הוא שזה נראה שאנשים לא יכולים לסבול אותי ככה, גם המשפחה שלי וגם החברה.
גם כשיוצא לי להכיר אנשים חדשים ואני ככה פתוחה ומדברת.. הם בדרך כלל קרים ומנסים "לבאס" כזה.
אני באמת לא מבינה את זה, זה כאילו שכשיש לי מצב רוח כל העולם לא יכול לסבול את זה והכי קר שיש.. כאילו אני צוחקת בהלוויה וזה הכי לא לעניין בעולם.
לעומת זאת החברה הרבה יותר מקבלת אותי כשאני ב"mood" הפסימי שלי.
העניין הוא שכשאני עצבנית או מבואסת אני סוג של משדרת גישה של "stay cool" גישה כזאת של כל העולם יכול לקפוץ לי.. וכי זה המצב שלי באותו רגע, וזה רגעים שאני אפילו ממגנטת אנשים באותו רגע, אני לא יודעת איך להסביר אני תמיד מוצאת את עצמי במצבים האלה עם אנשים למה זה קורה וכל משפט פסימי שיוצא לי נשמע להם הכי חכם בעולם.
כשאני במצב רוח אני עם כל העולם בגובה העיניים ורק בראש של לעשות כיף ואז אנשים כאילו מנסים להנמיך אותי כל הזמן.
אז אני חוזרת הביתה ואומרת לעצמי.. מה את מפגרת? פשוט תפסיקי להיות נחמדה.
מה העניין? למה זה קורה לי?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025