נמאס לי מחברות שלי, נמאס לי מעצמי, אני שונאת את עצמי, נמאס לי פשוט...

מעולם לא הייתי חברותית, מאז שהייתי ילדה קטנה עד עכשיו, וזה בגלל חוסר ביטחון וחרדה חברתית. יש לי רק כמה חברות בודדות וזהו, עם חלקן הקשר ממש רופף. וכבר הרבה זמן שאני מרגישה כמו כלום ליד אנשים, כמו אחת שלא אוהבים אותה, אני תמיד הגלגל השלישי המיותר, שאם מנסה להשתלב בשיחה לא כל כך מתייחסים אליו, אני תמיד האופציה השניה, אני תמיד "תוכנית ב", כשאחת החברות מה"שלישייה" לא מגיעה. (יש לי בעיקרון יותר משתי חברות אבל אני כמעט ולא רואה אותן, והשתיים איתי בכיתה ואני רואה אותן כל הזמן).
נמאס לי מחברות שלי, ונמאס לי להיות הבן אדם שאני, היום הבנתי שיש לי יותר מדי שנאה עצמית שהכחשתי עד עכשיו. לא בגלל המראה החיצוני אלא בגלל תכונות מסויימות שאני כל כך שונאת בעצמי, כמו חוסר עצמאות, תלות באנשים, חוסר ביטחון, ביישנות.. אלה דברים שאני יכולה לעבוד עליהם אבל אני מרגישה שאני כבר חסרת כוחות לגמרי. אני פשוט מרגישה מועקה, ואולי אני ממש מגזימה, אולי תחשבו עכשיו שיש לי רגשנות יתר, שאני בכיינית ועושה ביג דיל משטויות, אבל מקווה שלא תשפטו אותי, אני רוצה לבכות ומרגישה שהדמעות תיכף מתפרצות החוצה, חונקות לי את הגרון. אני כל כך שונאת את עצמי כבר, אני שונאת להיות הבן אדם שאני, למה לעזאזל אני אני? אני מרגישה חסרת כוחות וחלשה מכדי לקחת את עצמי בידיים ולהשתנות.
והאמת היא שאני יודעת שיש לי יכולות, יש לי פוטנציאל לכל מיני דברים, אני יודעת את זה, ואולי רק אני וההורים שלי יודעים את זה.. אבל אני מרגישה קרועה בין הרצון להוכיח לכולם שאני טובה יותר, לבין החוסר ביטחון מזה שאנשים מסתכלים עליי מלמעלה ודוחפים אותי למטה. חוסר הביטחון בסוף תמיד מנצח. כי בכל מקרה אני גרועה. זה מוכיח את זה שאני גרועה. אני מרגישה כמו ערמת חרא שלא שווה כלום.
נמאס לי מחברות שלי שמתנשאות מעליי, חושבות שהן טובות יותר ממני, במיוחד החברה שהכי קרובה אליי, מגדירה את עצמה כ"הפסיכולוגית" של כולן, אומרת לי תמיד שהיא מבינה אותי, עאלק גם קוראת אנשים, "קוראת אותי", היא לא קוראת אותי היא פשוט מכירה אותי ויודעת מתי אני בחרא מצב רוח. היא חושבת שהיא יודעת למה, אבל היא לא יודעת כלום. גם לא באמת כזה איכפת לה, היא פשוט אוהבת להרגיש שהיא הבן אדם הזה שכולם באים לדבר איתו, זה מחמיא לה. היא אוהבת להיות הצודקת, החכמה. אומרת לי תמיד מה אני צריכה לעשות וחושבת שאני לא יודעת, בטון ממש מזלזל ומתנשא. למרות שהיא לא במצב שונה משלי, יש לנו בדיוק את אותן החברות, גם היא ביישנית, פחות ממני אמנם, היא פשוט מתוקה וחמודה לכולם אז כולם אוהבים אותה, איתי היא הכי טבעית פשוט כי היא רגילה אליי ואני "מובנת מאליה" (לא משהו שהיא אי פעם תגיד).

אני לא יודעת מה לעשות. אין לי אופציה להכיר חברות חדשות, גם בגלל שזה קשה לי, גם בגלל שאין לי איפה, וגם בגלל מצב הרוח הרע שלי שנגרר לכל מקום שאני הולכת אליו ויוצר רושם רע. אני לא בן אדם שלילי בדרך כלל, כשטוב לי, או אפילו כשסביר לי, אני מאוד אופטימית, חייכנית, חיובית כזאת, אפילו לא עד כדי כך ביישנית. אבל הגעתי למצב שרע לי, וקשה לי לזייף את החיוביות הזאת וחיוכים, נמאס לי כבר לעשות את זה. אני גם לא מסוגלת אפילו רק לנסות להיות חברותית וחייכנית כשבפנים אני מרגישה שרע לי ובאותו הרגע אני בעצם שונאת את כולם ורוצה פשוט לברוח לאיזה מקום חשוך וסגור לבד.

אני לא רוצה לדבר על זה עם החברות ולספר להן את האמת מה שאני חושבת ומרגישה. אני יודעת שאם הן לא חברות טובות באמת אני צריכה להתרחק מהן, אבל בגלל שקשה לי להתחבר לאנשים, זה קושי ענקי בשבילי, במיוחד בבית הספר שלי שאין עם מי להתחבר, ואני אצתרך להיות לבד אם אנתק איתן קשר.
אני גם מרגישה שאני באמת לא יכולה לדבר איתן, פיזית. כבר חשבתי על זה שאני צריכה להגיד להן, אבל אני קופאת במקום כשאני שניה מלהתחיל לדבר. אני לא יודעת מאיפה להתחיל, מה להגיד, איך להתבטא, בלי שגם דמעות יזלגו, ובלי להיראות "צומי" וסתם מתבכיינת.

אני מרגישה חסרת כוחות בכלל לעשות עם עצמי כבר משהו, אני מרגישה חלשה.

אם יש לכם איך לעזור לי, איזה עצה או משהו... אני ממש אשמח. תודה לעונים..
זה הרגיש טוב לפרוק את זה. למרות שאני יודעת שמהצד שלכם אני נשמעת בכיינית עם רחמים עצמיים. אני מקווה שלא.