משהו בי דפוק ולא נורמלי, מרגישה שמשהו לא בסדר איתי

הרבה זמן אני חושבת לעצמי שמשהו בי לא בסדר, שאני לא נורמלית, שמשהו בי פשוט דפוק, ואנשים לא אומרים לי את זה, אנשים מסתירים את זה ומכחישים. למרות שהיו כל מיני רמזים מאנשים, או שפשוט אני ראיתי בהם כרמזים, שאני לא נורמלית.

מצאתי את ההפרעה הנפשית הזו, קוראים לה הפרעת אישיות סכיזוטיפלית. אני די מזדהה עם המאפיינים שלה, בערך. כלומר אני מזדהה איתם בדרך שלי, אני לא יודעת אם יש חוקים לאיך זה אמור להיות. רק אני לא יודעת אם יש לי התנהגות מוזרה, שהיא מאפיין אחד של ההפרעה. אני מרגישה שזה משהו שרק מישהו מהצד יוכל להגיד לי את זה בכנות. למרות שאני מנסה בכאילו להסתכל על עצמי מהצד, מזווית ראיה שונה, ואני כל הזמן בטוחה שאני מוזרה לגמרי ונראית לא שפויה.

בעבר אני הייתי בטוחה שאני סובלת מהפרעה נפשית אחרת, ואני יודעת שלא מאבחנים הפרעה נפשית דרך האינטרנט, אבל כל כך הזדהתי איתה, וקוראים לה דה ריאליזציה. זה אומר בעיקרון שאני לא מחוברת למציאות. שכל מה שאני רואה בעיניים, הוא אפור, איטי ומעורפל ועובר כמו סרט או חלום. זה מקשה על הבן אדם לדבר ולשוחח בצורה נורמלית, ואפילו רק להקשיב לאדם שמדבר אליו מרוב שהכל נראה מעורפל וכל כך קשה עד בלתי אפשרי לצאת מזה ולהתפקס רגע על מה שקורה בזה הרגע מסביב. חשבתי על זה הרבה והגעתי למסקנה שאני סתם מכניסה את עצמי לסרטים, אין לי את ההפרעה הנפשית הזו. חוויתי את המצב הזה, אבל אם הוא לא תמידי, זה נמצא על גדר הנורמלי. אמנם חוזר על עצמו מדי פעם, אבל לא כל כך הרבה ולא באופן תמידי.
אבל הייתה לה בעבר מחשבה, טורדנית אולי אפשר לומר, שזו פשוט מחשבה שתמיד נמצאית אצלי על קו המחשבה. לפעמים חשבתי על זה פחות ולפעמים יותר, אבל המחשבה תמיד הייתה איתי. והיא שהעולם הזה בכלל לא אמיתי. שכל האנשים סביבי הם רובוטים. אני רובוטית בעצמי. ושהכל בראש שלי. ששום דבר לא באמת מציאותי. שהכל הזיה. העולם, האנשים, בעלי החיים, ופשוט הכל. זה בערך בקצרה. וזה הפריע לי כל כך, ונשאתי את המחשבות האלה במשך חצי שנה. עד שפחות ופחות חשבתי על זה והיא עברה. היום אני לא מרגישה כאילו אני הוזה את המציאות, היום אני כן מרגישה ויודעת שמה שמול העיניים שלי אמיתי לגמרי, ושבני אדם אחרים הם לא רובוטים. אלא אם אני נכנסת שוב למצב של דה ריאליזציה, שזה לאחרונה קורה רק פעם בכמה חודשים (ובעבר זה קרה פעם בכמה שבועות בערך ואפילו ימים, לפעמים זה קרה במשך ימים שלמים ברציפות). אבל אם אני לא מרגישה את זה, המחשבה הזאת עברה לי, ואמנם שום דבר לא מבטיח לי שהעולם אמיתי ואני לעולם לא אהיה בטוחה בזה לגמרי, אבל המחשבה הזאת כבר לא מפריעה לי.

אני אחזור רגע להתחלה, אני מרגישה שמשהו בי דפוק כבר כמה שנים, אני לא יכולה להעיד כמה בדיוק, אבל מרגיש הרבה זמן.
ועלתה בי המחשבה, שאולי זו הפרעה נפשית בפני עצמה?

די. אני מפחדת לגלות שבאמת יש לי הפרעה נפשית, זה פשוט מפחיד אותי. כשאני חושבת על זה, גם עכשיו, אני מרגישה אימה ומועקה בפנים. ואני לא יכולה לדבר על זה עם אף אחד. ואני לא רוצה לדבר על זה עם אף אחד. אני לא רוצה שמישהו ירים לי גבה. או יסתכל עליי ולא ידע איך להגיב. או אפילו סתם יצחק לי בפרצוף. ואני מפחדת ללכת לרופאים, לפסיכולוג, לפסיכיאטר או לא יודעת מה, ולגלות שאני באמת דפוקה, או שאני פשוט הכנסתי לעצמי סרטים כמו מטומטמת, פשוט ככה, כל הזמן הזה.

ואני מפחדת לשלוח את השאלה הזו. אני מפחדת להוציא החוצה לעולם את מה שאני מרגישה.

למרות שאולי אני פשוט חושבת יותר מדי, בן אדם כזה. אבל אני מרגישה שאני אוכל להשתחרר מזה רק אם מישהו פשוט יבוא ויגיד לי בשיא הכנות, אבל באמת בכנות, שאני כן נורמלית, ואני כן בסדר, ושבכולנו יש משהו דפוק אבל זה לא לא נורמלי. או שיגיד לי שאני באמת דפוקה ולא נורמלית, ואמנם אני אשנא את עצמי לנצח, אבל לא אהיה במצב של חוסר המודעות הזה ולשנוא את זה לא פחות.