מרגישה שעובר עליי חרא בשנה האחרונה

אני מרגישה לבד... אני מרגישה שחסרים לי חיי חברה. אני מרגישה שאין לי עם מי לדבר אף פעם. אני מרגישה שאין לי חברה שאוכל לבוא אליה ולפרוק דברים. אני מרגישה שאין לי בכלל חיים. אני כל היום בבית, אני לא יוצאת. לפעמים אני מרגישה ריקנות, לפעמים אני מרגישה חור שחור עמוק בגוף שלי ששואב כל רגש. בימים כאלה אני לא מרגישה שום דבר. כל מה שאני מרגישה זה פשוט כלום שחור. בגוף, במוח ובלב.
ולפעמים אני מרגישה פשוט מדוכאת. אני מרגישה שפשוט רע לי ועצוב. ביום כזה אני פשוט מתבודדת, לא מדברת עם אף אחד ולא רוצה בכלל לראות אף אחד. אני פשוט רוצה להיות עם עצמי. ואם זה מאוד עמוק אז גם עם עצמי לא, אלא רוצה להיעלם לכמה זמן. פשוט להיעלם, ואני שונאת את זה שאני לא יכולה. אבל האמת, שהתחושה הזאת ממכרת. כשאני נכנסת לזה אני לא רוצה לצאת, זה מרגיש כל כך רע אבל גם כל כך טוב באיזשהו מקום. זה גורם לי לרצות להישאב לתוך זה עמוק יותר. יש בעצבות משהו ממכר וסוחף... ומרגיש טוב. זה מוזר.
אני מרגישה שהדברים האלה עוברים עליי מאז שעליתי לתיכון שנה שעברה. יש לי מבית הספר רק שתי חברות, והחברות איתן היא לא מי יודע מה. אנחנו פשוט חברות לכיתה, כי אין לנו הרבה כימיה, וכשנפגשנו פעם אחת היה די יבש. אלה לא חברות שאני יכולה לבוא ולדבר איתן על הכל, גם לא חברות שאני מרגישה בנוח להיות אני לגמרי.
והקשר עם החברות מהחטיבה התנתק. התרחקנו כי הן לא יכלו אף פעם להיפגש, והקשר התנתק. והן השתנו מאוד, ודי טוב להן בתיכון שלהן.
אז זה המצב החברתי שלי, ואני מרגישה לבד.
אני לא יכולה סתם ככה לבוא להתחבר לבן אדם. אני גם לא יכולה סתם ככה להצטרף לאיזשהי תנועת נוער או משהו. יש לי חרדה חברתית, אני לא יכולה. אני גם לא בדיוק חושבת שאני רוצה... כלומר אני מדמיינת לעצמי בראש עולם שבו אני מאושרת ויש לי חברים והכל מדהים, ואני רוצה את זה. אבל אני איבדתי כוחות נפשיים וכל מוטיבציה רק לחשוב על לנסות לעשות את זה. אולי אני רגילה יותר מדי למצב שלי עכשיו... ואולי למרות שמצד אחד רע לי, מצד שני גם טוב לי. אני באיזור הנוחות שלי. קשה לי, אבל נוח ורגיל.
מעבר לכל זה, יש לי הרבה שנאה עצמית. אני מאוד שונאת את עצמי לעתים קרובות. אני יכולה להרגיש מין מועקה כזאת של שנאה שעולה בגרון בגלל שאני פשוט גרועה ועלובה כל כך. מרוב שהביטחון העצמי שלי כל כך נמוך אני סמרטוט ואני שונאת את עצמי כל כך. יש לי אופי עלוב ואני עלובה.
דבר אחרון ואני אפסיק לחפור, אני מבטיחה. אני לא יודעת למה ואם לקרוא לזה חרדות, אבל אני אף פעם לא רגועה, יש בי סוג של מתח נפשי כמעט תמידי... במיוחד מחוץ לבית, מחוץ לבית אני אף פעם לא רגועה. אני מרגישה לחוצה כזאת, אני לא מרגישה משוחררת, אני מרגישה פשוט לחץ. לפעמים זה יותר גרוע ולפעמים פחות, אבל אני כמעט אף פעם לא רגועה. בבית אני רגועה יותר, אבל לפעמים גם בבית, כשהתנאים הכי רגועים שיש, אני לבד בחדר ובמחשב, קורה שפתאום תוקף אותי מין מתח, אני נהיית לחוצה בלי סיבה, אני מתחילה לחוש בחום ולהזיע. בלי סיבה בכלל... וזה נורא מעיק ומעצבן.
בקיצור... זה מה שעובר עליי היום. אני מרגישה רע. ורק הייתי צריכה לפרוק את זה. להוציא את זה החוצה איכשהו. תודה לאנשים שקראו את זה. ותודה ענקית לאנשים שיכתבו משהו.. אם יש לכם איזשהי עצה או סתם משהו להגיד.. אתם מוזמנים. אני מעריכה את זה.