אבא ז״ל נפטר, איך מתמודדים?!

אבא שלי זכרונו לברכה נפטר לפני שבועיים.
הכל ממש טרי, אפילו יותר מדי טרי.
מיליוני רגשות צפים,
שה לעכל את כל מה שקרה, קשה לעכל את כל הרגשות שאני חווה, קשה לי להבין מה קורה כרגע.
כרגע זה יש ימים שבהם אני נשברת לגמרי, שהכל עולה לי ואני בוכה בהיסטריה.
ויש ימים שאני נרגעת, שוכחת מכל הסיטואציה ומכל מה שקרה ואני כביכול חוזרת לחיים נורמליים אבל מבפנים אני מרגישה ריקנות.
עש רגעים שאני שמחה ומחייכת (שמחה, אבל בתוך תוכי משהו מרגיש לא בסדר) ויש רגעים שבשנייה החיוך שלי נמחק.
כמעט כל דבר מזכיר לי אותו- כל פעם שמדברים על מוות, כל פעם שמדברים על משפחה, אפילו כשמדברים בשיעור ביולוגיה על גוף האדם או על כל מיני תהליכים אני מתחילה לקשר באסוציאציות את הכל לאבא שלי.
גם בגלל שכל התחומי עניין שאהבתי וכל מה שבנה לי את האופי בנוי על אבא שלי.
80% אם לא יותר מהמחשבות שלי הם רק ״אבא, אבא, אבא, אבא״.
אני לא יודעת אם זה נורמלי או לא..
אני מנסה לשתף חברות אבל זה מסובך.
סיפרתי לחברה הכי טובה שלי הכל כולל הכל- זה עזר לי שפרקתי והיא ניסתה לעזור לי כמה שהיא יכלה, היא ניסתה לתת לי עצות ולעודד אבל העצות שלה אם לומר את האמת היו לא טובות בשבילי. אני מרגישה שאני סתם מכבידה עליה ובנוסף לזה היא מדברת ומתייחסת אליי כרגיל במקום להתייחס אליי ביום יום בצורה קצת יותר תומכת, היא אומרת שאני מתרחקת ממנה. (יכול להיות שאני באמת מתרחקת אבל למה שהיא לא תעשה מאמצים כדי לעזור לי?)
והיא עוד אומרת שבגלל שאני מתרחקת מכולם אז זאת תהיה בעיה שלי בעתיד אם אני אהיה מדוכאת.

המורה שלי שעבר בערך את מה שאני עוברת דיבר איתי, הוא מבין מה אני מרגישה, הוא אמר לי שחברות בכלל לא יכולות להבין את מה שאני עוברת ושבגלל שהוא לא קיבל ״עזרה מקצועית״ בגיל שלי היה לזה המון השלכות בהמשך החיים שלו. בגלל זה הוא המליץ לי ללכת לפסיכולוג, אני לא מרגישה שאני רוצה ללכת לפסיכולוג וזה לא בגלל שיש לי ראש סגור להפך, יש לי ראש דיי פתוח אבל אני אחת שאם אני ״אפתח את כל הפצעים״ האלה יותר מדי זה רק יחמיר את המצב שלי, זה רק יגרום לי להרגיש רע יותר ואני רק אשקע בהכל יותר (ואני אומרת את זה מנסיון כי הייתי פעם בפסיכותרפיה).
בגלל זה אני מתלבטת.
המורים ממליצים לי ללכת לפסיכולוג בגלל שהם רואים שאני בוכה הרבה בהיסטריה, שאני מאבדת שליטה ושאני אומרת שקשה לי (אבל אח״כ נרגעת) אבל אבא שלי נפטר לא מזמן! אז מן הסתם שאני לא אהיה בסדר!
באופי שלי אני בן אדם סגור. אני לא נפתחת לכל אחד. אני יודעת שלא כל אחד יכול להבין את מה שאני עוברת, אין לי כוח שירחמו עליי, אין לי כוח להכביד על כולם ולהיות מדוכאת מול כולם.
וחשוב לי לומר שחוץ ממה שעברתי, עברתי המון המון בחיים שלי. כל מה שעברתי חיזק אותי אבל עכשיו ההגנות שבניתי לעצמי מתחילות קצת להיחלש, אבל כמו שאמרתי, הכל עדיין טרי.
אין לי בעיה לשתף את חברה שלי, אבל כמו שאמרתי זה בעייתי.

אז המצב שלי באמת דורש ״פסיכולוג״?
אם לא, איך אני אמורה לסרב למורים שלי? (כי הם משוכנעים שאני צריכה.)