אם 'להיות' היא התשובה לשאלה, איך להיות?

אני לא יודעת איך אני אחייה את החיים שלי, כשאני לא מרגישה שייכת לעולם. אני בכלל לא בטוחה שאי פעם אמצא את המקום שלי שמתאים לי בעולם הזה. אני רוצה שתעזרו לי לחשוב על כיוון... אני מקווה שמישהו יבין, כי יש לי תחושה שאם אדבר על זה עם מישהו אף אחד לא באמת יבין אותי, ומקסימום יגיד לי את המשפט שאני כל כך שונאת, "אין מה לעשות, אלה החיים."
יכול להיות שקראתם את השאלה הקודמת שלי באתר: "רק בעיניי החיים דפוקים קצת?", שמחתי לראות תגובות של אנשים שיודעים על מה אני מדברת. ואם קראתם אולי זה יעזור להבין קצת יותר מה אני אומרת כאן.
החברה בנתה לכל אחד מאיתנו חיים שמתאימים לאנשים פרקטיים ומעשיים, שלא חושבים יותר מדי (כמוני, בעצם), שפשוט עושים. צריך ללמוד- הם לומדים. צריך לעבוד- הם עובדים. ועושים את זה 'כמו שצריך', מתקתקים את זה, כי פשוט חייבים, אין מה לעשות. אתם רוצים בית? רוצים משפחה? רוצים אוכל, בגדים, בריאות? אתם רוצים לחיות? אז אתם חייבים. הם לא חושבים יותר מדי על הסיבה שהם בעצם עושים את זה, הם רק יודעים ש"אלה החיים".
והם עושים את זה, אנחנו עושים את זה, כי ככה החברה הכתיבה את החיים לכל אחד מאיתנו.
ומטריפה אותי המחשבה שהחברה פעם יכלה גם לבנות עולם אחר ששונה כל כך מהעולם הנוכחי שלנו, בצורה שאנחנו לא יכולים בכלל לתפוס ולדמיין כי מה שאנחנו חיים היום זה כל מה שאנחנו יודעים ומכירים, ומסוגלים לתפוס.. והסיכוי שזה היה קורה הוא אותו הסיכוי שהיה לעולם שלנו להיבנות. זה פשוט היה תלוי בכיוון שהחברה החליטה לקחת אליו את העולם.
זה מטריף אותי כי אני מרגישה שהעולם הזה לא מתאים לי. לאישיות ולאופי שלי.
העולם הזה מתאים לאנשים מעשיים שמסוגלים להשתעבד לחברה, למסגרות חברתיות, למחויבויות...
אני לא אדם מעשי (לצערי). ואני לא אדם חברתי (לצערי).
אני אדם של מחשבות, דמיון וחופש... ואיפה יש מקום בעולם שבו לא ישימו בן אדם בסביבה שכל כך מגבילה אותו וקובעת בשבילו איך יראו חייו? שגם עדיין מבטיחה שהחיים לא יהיו לגמרי זבל.
אני שונאת כל מה שמגביל אותי. והחברה בנתה עולם עם יותר מדי הגבלות, מחויבויות...
בטבע שלי אני לא באמת צריכה להיות מחויבת לשום דבר ולאף אחד (רק מחויבויות שאני מרגישה באופן טבעי- כמו כלפי משפחה וחברים למשל, וגם כמה חוקים בסיסיים). בטבע שלי אני אמורה לחיות את החיים שלי בדיוק כמו שאני רוצה, לא כמו שהחברה מכתיבה, ויש לי את הזכות שיצא מהחיים שלי משהו טוב, ולא פח זבל, כמו שיקרה אם לא אלך לבית ספר ולא אעבוד. בטבע שלי יש לי את הזכות לחופש, אבל אחד אמיתי.
לצערי אני באמת לא אדם מעשי וחברתי. הלוואי שהייתי. והלוואי שלא הייתי אדם שכל כך מכונס בתוך עצמו ובתוך המחשבות שלו, שלא באמת שואף לשום דבר, לא רוצה לשאוף לשום דבר, שרק רוצה פשוט לחיות איכשהו בדרך שלו ובשקט שלו. זה גורם לי להרגיש ריקנות, להרגיש ניתוק, בודדה ולהיות דכאונית לפעמים... אבל זאת מי שאני. אין לי מה לעשות. אני לא אשתנה כי זאת מי שאני וכלום לא יעזור... בלי השקט שלי אני מרגישה שאני הולכת לאבד את השפיות שלי, ואני יכולה להיכנס למצב שדומה לדה ריאליזציה\פרסונליזציה.
מה יהיה עם החיים שלי? לאן אלך? מה אעשה? האם אעשה?
יהיה בסדר? או שיהיה חרא?
יש קוראים שמרגישים כמוני?
בבית הספר אני לגמרי חסרת כוחות, אני בקושי בדרך לקבל תעודת בגרות... למרות הכל אני מפחדת שהחיים שלי יהיו פח.