למה אין לי חשק ללכת לבית ספר למרות שאמרו לי שאהיה מיועדת בסופו של דבר לכיתת גמר?

קצת ארוך אבל בבקשה תקראו ותעזרו לי, אני אובדת עצות.
משנה שעברה (כיתה ט') כבר אין לי חשק ללכת לבית ספר. אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי, אני פשוט לא מצליחה להרים את עצמי מהמיטה וללכת לבית ספר. שנה שעברה זה עוד היה בסדר איכשהו, כי רוב הימים בשבוע הייתי מגיעה. למשל מתוך 6 ימים רצופים של לימודים הייתי מגיעה רק 4 ימים, והשנה (כיתה י') בקושי יומיים בשבוע. שנה שעברה קרה מה שקרה והתרחקתי מכל החברות שהיו לי, הייתי לגמרי לבד עד שהתחברתי לאט ממש לשתי ילדים, ושום דבר לא השתנה מאז, רק הדרדר. הייתה לי שיחה עם המחנך שלי ועם רכז השכבה, הם אמרו לי שהם רוצים להזמין לי קצינת ביקור סדיר ושיש לי 6 נכשלים מתוך 10 מקצועות שכולם רק בגלל החיסורים שלי (החיסורים הרי מורידים בציון ומעל אחוז מסוים של חיסורים זה כבר נכשל). והתחלתי לבכות להם ואמרתי להם שאני לא מגיעה בגלל שאני לא מרגישה שייכת, כל החברים שלי נמצאים בכיתות אחרות ובשכבות מעליי ואין לי אפילו חבר אחד בכיתה, וביקשתי לדבר עם היועצת שמכירה אותי דיי טוב. היא אמרה להם להקפיא לי את הקצינת ביקור סדיר בתנאי שאני אתחיל להגיע לבית ספר יותר ואפגין נוכחות, ובמידה ובאמת יהיה שיפור בהגעה שלי לבית הספר אז הציונים שלי בתעודה "יופשרו" וכל הציונים יעלו. ובמידה ואני אמשיך באותה הדרך ולא אגיע, אז הם יעבירו אותי לכיתת גמר, שזו כיתה בשביל שאני אקבל תעודה שסיימתי 12 שנות לימוד, אבל בלי בגרות ובלי כלום. רק 12 שנות לימוד. אני לא רוצה את זה, אני רוצה לעשות בגרויות ולהוציא ציונים טובים בבגרויות אבל אני פשוט לא מסוגלת לקום וללכת לבית ספר, במיוחד אחרי שגיליתי שהמחנך שלי דיבר עם כמה ילדים מהכיתה, הוא דיבר איתם עליי ואמר להם לנסות להתחבר אליי ועכשיו עוד יותר קשה לי לבוא לבית ספר בגלל שאני מרגישה שכל מי שיפנה אליי וידבר איתי זה רק בגלל שהוא מרחם עליי. אין לי מושג אפילו עם מי מהם הוא דיבר (חוץ מ2 תלמידים מהכיתה) ואין לי גם מושג מה הוא אמר. אני שונאת את ההרגשה הזאת שמרחמים עליי, זה עוד יותר מוריד אותי וגורם לי להרגיש רע יותר. הקטע הוא שלא אכפת לי מאנשים שמדברים עליי, לטוב ולרע, מה שכן מציק לי בעניין הזה - אני לא יודעת עם מי הוא עוד דיבר ומה הוא אמר, וזה מה שהורג אותי, הוא גם לא רוצה להגיד לי עם מי הוא דיבר.
ההורים שלי נראים כל כך מאוכזבים ממני, למרות שהם לא אומרים את זה ובא לי לבכות כי הדבר האחרון שאני רוצה זה לאכזב אותם, ואני כל פעם מאכזבת אותם מחדש.
בבקשה תעזרו לי, איך למצוא מוטיבציה ללכת לבית ספר? אני מודעת לכך שאני חייבת אבל כל בוקר זה אותו סיוט שלא נגמר.