אנשים לא יודעים לקבל אותי ואני ילדה ללא אפילו טיפת ביטחון עצמי

היי אני שי בת 13.
אתחיל בקצרה שאמא ואבא שלי התגרשו בשנת 2010 שהייתי בת 6 קצת לפני כיתה א.
מאז שאני זוכרת את עצמי לא היה לי מעולם את הביטחון העצמי. הייתי לוקחת דעות של אחרים והופכת אותם למי שאני והייתי משנה גם את הדעות שלי עם זה בשנייה או בחודש
לדעות של אחרים, בקיצור אני מודעת לזה שאפשר לקנות אותי מהר. מעולם לא הייתי ילדה מקובלת עם זה בגן או בבית הספר היסודי ועכשיו בחטיבה. בגן היו ילדות שנהגו לנצל אותי אבל אני מתארת לעצמי שילדה בגן פחות יודעת מתי מנצלים אותה וגיליתי את זה רק בגיל מאוחר יותר. בכיתה א' בגלל שההורים שלי התגרשו עברתי למקום אחר והייתי ילדה מאוד שקטה פחות דיברתי עם ילדים אחרים בכיתה שלי.

עם השנים התחלתי להרגיש שגודלת בי המון מודעות ולא ממש ידעתי מה היא, הייתי "מנתחת" ילדים וילדות בכיתה שלי כבר בכיתה ג' וידעתי פחות או יותר למי כדאי להתקרב ולמי לא והאמת שרוב הזמן צדקתי. הייתי ילדה שתקנית מאוד אבל חופרת לעצמי בתוך הלב.

זה המשיך ככה ועם השנים החלו ריבים שגם אני הייתי מעורבת בהם בין אמא לאבא.
על כסף,מזונות,חגים,שבתות,ימים ועוד.. הייתי מין "אס אמ אס"

ואני מקצרת, הריבים היו ממש גדולים עד שהלכתי ליועצת בית הספר, אבל לא לבד ולא ממש בגללי. רציתי מלא זמן ללכת אליה ואני פשוט פחדתי, פחדתי שהיא לא תבין אותי, פחדתי מה תהיה תגובתם של אמא ואבא כי שינויים ריגשיים יכולים לשגע אותי עד מוות (זה נושא מאוד רגיש אצלי). ופשוט בשיעור אחד זה נשבר בתוכי, ביקשתי מהמורה לצאת, ברחתי לחצר בית הספר ולא הפסקתי לבכות עד שמורה תפסה אותי סיפרתי לה על הכל והיא שלחה אותי באותו הרגע לחדר היועצת.

פה ושם דיברתי בשיחות איתה (היועצת) ועם פסיכולוגית והייתי מופתעת לשמוע על זה שאני "ילדה מאוד בוגרת" לאט לאט אני שומעת את זה מאמא סבתא יועצת פסיכולוגית בהתחלה חשבתי שזה טוב ושאולי יש לי מודעות עצמית גבוהה אבל אז יצא לי לדבר עם אבא שלי ודיברנו על המצב החברתי שלי אין לי הרבה חברים, ילדים חושבים שאני משוגעת ומוזרה.. אני סתם לא מקובלת ואז הגיעה המשפט ששבר אותי הוא אמר לי שאני רואה את העולם אחרת מילדים בגיל שלי ואני יודעת את זה אבל הוא אומר לי שזה לא טוב.

אני לא חושבת שאבא שלי הוא האדם הכי חכם, הוא חושב אבל יש מלא שחושבים וטועים. יוצא לו מלא להעליב אותי. דיברתי יום אחד עם היועצת ואמרתי לה שהחלום שלי הוא להיות שונה מהילדים, להיות מיוחדת. היא אמרה לי שהיא באמת חושבת שאני מיוחדת, שיש לי מודעות עצמית גבוהה ושאני מאוד נבונה ואין הרבה ילדים כמוני.
אני כל כך שמחתי שהיא אמרה לי את זה, אבל אני לא באמת רוצה להיות בוגרת.


אולי אני בוגרת עם מודעות עצמית אבל ביטחון עצמי קלוש ואני עוד מודעת לזה.
לדוגמא עם המשקל שלי, אני בגובה של מטר חמישים וחמש בערך ושוקלת 51 קילו.
אני מעולם לא הלכתי עם בקיני תמיד הלכתי עם שלם, אני לא שלמה עם הגוף שלי ואני ממש רוצה. ואני לא יודעת להחמיא לעצמי. ואני תמיד אומרת שאני חושבת שאני/לדעתי אני/אולי אני באמת ואני אף פעם לא אומרת בגאווה על מי שאני. ואני גם לא מאמינה בעצמי, יש לי חלום להיות Dg בינלאומית כמו מרטין גריקס אבל אני תמיד שומעת מעצמי ומאחרים שלא אצליח, ואני עושה עכשיו גם דיאטה בגלל המשקל שלי
למרות שאני לא מאמינה בי שאצליח.

אני בטוחה שאני לא מאפשרת לעצמי לגלות את עצמי כי אני תמיד מלבישה על עצמי תגובות של אחרים וזה קשה לי להוריד את התגובות האלה. אני מאוד רגישה וזה רק מאפשר לתגובות שלהם להיות חזקות יותר כי זה מקור חולשה אצלי.

אבל אני חייבת לומר תודה על התכונות האלו שקיבלתי. שמדובר בכל הלחץ החברתי הזה בבית הספר שלי אני מרגישה כאילו שאני צופה בהכל מהצד. אני לא נדבקת לזה כי אני יודעת מה יקרה לי ושזה כל כך לא טוב להיות צבוע. אני בכיתה ז' ויש לי ילדים בשכבה שמעשנים ואני יודעת בדיוק מה ההשלכות של זה כי ההורים והמשפחה שלי מעשנים וזה לא קל לעצור ילד שכל כך מחובר ללחץ החברתי לעצור את העישון.



אבללללל
יש לי קטעים שאני משוגעת זה תמיד היה בי. יש לי מלא קטעים שקו המחשבה שלי פשוט מתנתק וקטעים שאין לי מושג למה אני ישר עוברת לנושא אחר או מעשה אחר.
או קטעים שאני לא ממש מאמינה שאני בעולם הזה הוא פשוט לקום וללכת ממקום מסויים...



אז אחרי שסיפרתי לכם קצת ממה שאני חושבת, אשמח לדעת מה שאתם חושבים עלי
נ.ב רק לדעת לא לאמץ:)